כבר כתבתי בעבר על ה PALAIS DE LA PORTE DOREE , המוזיאון הלאומי להיסטוריה של ההגירה, וזאת בהקשר של הצוענים בצרפת. הוא נבנה בשנת 1931 לרגל התערוכה הבינלאומית של מושבות צרפת שהתקיימה בפריס, כאשר צרפת הייתה עדיין מעצמה קולוניאלית שהתפשטה מעבר לים. במשך השנים, כאשר שעבוד ארצות אחרות כבר לא היה אופנתי כל כך וככל שהאימפריה דעכה ונפרדה מהקולוניות, הוא עבר שינויי שם שונים; מוזיאון צרפת שמעבר לים, מוזיאון אמנות אפריקה ואוקיאניה, ולבסוף קיבל את שמו הנוכחי, המוזיאון הלאומי להיסטוריה של ההגירה. הבניין ענק ורב אגפים, עיטורי קיר מתארים את תרומת המושבות לצרפת, וציורי תקרה וקיר את תרומת הצרפתים למושבותיהם. הבניין עצמו שווה ביקור וכך גם התערוכות הקבועות השוכנות בו.
אני הולך למוזיאון לאורך שדרת דומניל, זו היפה עם קשתות הרכבת שהיו לגנים תלויים מעל, ולחנויות נאות למטה. בדרך אני עובר בהצטלבות קטנה, ובה גינה ושלט. זהו אתר זיכרון צנוע למוסה עבדי ואודט רוזנשטוק, שהקימו בזמן השלטון הנאצי את רשת מרסל, שהצילה מהשמדה למעלה מחמש מאות ילדים יהודים. זאת עשו בעזרתו של פול רמונד, הבישוף של ניס, שפיזר אותם במוסדות קתולים.
במוזיאון מתקיימת עתה תערוכה הנקראת PICASSO L'ETRANGER, פיקאסו הזר. התערוכה כוללת כמובן מיצירותיו, בציור, ברישום, בפיסול, אך שונה מתערוכות אחרות שלו, והן כידוע רבות מני ספור, בכך שהיא מתרכזת בחייו בתקופות השונות, בצילומים, במסמכים, בעדויות כתובות ומצולמות; חייו של האמן הגאון שהיה כל חייו מהגר ללא אזרחות, ומכאן הקשר שלו למוזיאון ההגירה.
בתערוכה מתוארים האירועים בחייו, והיצירות השייכות לכל תקופה;
1881-1899 פיקאסו הספרדי גדל ופועל באנדלוסיה ובקטלוניה אך אינו מוצא את מקומו.
1900-1906 לאחר מספר ביקורים הוא משתקע בפריס, לאחר שנדחה על ידי המילייה הקטלני. ציורי התקופה מציגים נכים ועוורים, נשים זנוחות ומוכות, זונות וקרקסי רחוב. עצב, עייפות ומלנכוליה. ב 18.6.1901 כותב קומיסר המשטרה למנהל הכללי כי פיקאסו לא נרשם כדין במשטרת ההגירה, וכי הוא גר עם אדם הנמצא תחת מעקב כאנרכיסט. פיקאסו נעשה חשוד. הנה צילום המסמך:
1906-1914 הוא יוצר קשרים עם גולים נוספים ועם אנשי רוח, וכן בעלי גלריות וסוחרי תמונות. השנים האלה הן שנות הקוביזם שלו, הזוכה למתקפה מצד מבקרים ופוליטיקאים הטוענים להשפעות גרמניות וספרדיות במקום ציור צרפתי מכובד.
1917-1939 לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא עובר מהפך ויוצר עבודות ניאו-קוביסטיות, קלאסיות, סוריאליסטיות, פיגורטיביות ואף פוליטיות. הוא יוצר קשרים עם הבלט הרוסי, עם חוגי אריסטוקרטיה וגם עם גורמים מעבר לים כ MoMA בניו יורק. בשנות העשרים המוקדמות התקבצו משוררים סוריאליסטים ; PAUL ELUARD, LOUIS ARAGON, ANDRE BRETON ואחרים וקבעו כי פיקאסו הוא "הגאון של התקופה, צייר שלא היה כמותו" וראו בו את גיבורם. גם ציירים נודעים כ DALI ו MIRO ראו בו מקור השראה. ב 26.6.1935 מבקש פיקאסו, עדיין במעמד גולה, תעודת זהות צרפתית.
1939-1945 פיקאסו נקרא ב 7.9.1939 למשטרה המקומית, כמו כל גולה, ונדרש לבקש אישור לכל נסיעה שירצה לבצע. יצירתו הנודעת גרניקה, המביעה התנגדות לפשיזם, מעמידה אותו בסכנה. הוא מחלק את זמנו בין פריס ורויאן. ב 3.4.1940, חודשיים לפני כניסת הגרמנים לפריס, הוא מבקש אזרחות צרפתית וכמובן אינו זוכה בה. לאחר הכיבוש רואים בו הגרמנים אמן דקדנטי ומתנגד פשיזם. הוא לא לוקח חלק בפעילות המחתרת ומוריד פרופיל.
1944-1973 הן השנים הטובות בדרום צרפת של היווצרות ההילה של פיקאסו העוזב את פריס. למרבית הבושה הוא עדיין לא מקבל אזרחות, אך מוענק לו מעמד של "תושב מועדף" שיש לחדשו מדי עשר שנים, בזכות תרומתו האמנותית. המוזיאונים חוגגים בתערוכות מיצירותיו. בדרום הוא יוצר בהיקף אדיר ואף חוגג ללא הרף עם חברים וידוענים. עבודותיו נמכרות בסכומי עתק.
אין ולא היה, לדעתי הצנועה, אמן רב כשרון ורב תחומים כפיקאסו, והתערוכה משקפת זאת היטב.
לא צירפתי יצירות שלו כי לא ניתן להקיף את פועלו, אך ניתן לראותן בכל אתר ואתר, בין אם במוזיאונים ובין אם באינטרנט.