פריס היא העיר עליה נכתבו שירים יותר מכל מקום אחר. שירים על פריס הם גם שירים על האוהבים. נראה שניים מהם, מושרים בפי שניים מגדולי השנסוניירים.   Yves Montand בעל קול הקטיפה שר A Paris. הידיים שלובות, שני לבבות מחייכים והכל משום שהם מאוהבים בפריס. באביב, על הגגות, השבשבות סובבות בגנדרנות ברוח החולפת באדישות. כי לרוח, בהגיעה לפריס, אין כל דאגה, והיא מתבטלת בכל הרובעים היפים של פריס.
השמש, חברתה משכבר, משתתפת בשמחה, ויחדיו הן חוגגות, בפריס. יד ביד הן חולפות בעיר, ובדרכן בוחנות האם פריס השתנתה.
יש תמיד נהגי מוניות משחרים לטרף שירמו אתכם במחיר לפני שיחנו בתחנה. בבתי הקפה רואים לא חשוב מי, שותה לא חשוב מה ויושב שם מהבוקר. ויש את נהר הסיין, שבכל שעה מארח אוהבים הצופים בו. ויש כאלה שמציעים את מיטתם על גדות הסיין ורוחצים בנהר בצהריים, בכל ימי השבוע.
ויש האחרים, שנמאס להם כי ראו כבר הכל, והם רוצים לשכוח, וזורקים עצמם לנהר. הסיין מעדיף לראות את הספינות היפות המטיילות עליו, ומשחק עם המפרשיות בזרמי מימיו. אין שעמום בפריס. יש שעמום בשאר העולם, כי שם אין פריס. בארבעה עשר ביולי לאור פנסי הרחוב, רוקדים ברחוב ללא הפסקה לצלילי אקורדיון. מאז נפילת הבסטיליה, בכל הרובעים והצמתים, יש בחורים ובחורות והם עושים רונדלים על המדרכה לילה ויום, בפריס.

הגדולה מכולן, Edith Piaf, שרה Sous le Ciel de Paris, תחת שמי פריס.
תחת שמי פריס מרחף שיר. הוא נולד היום בליבו של נער. תחת שמי פריס צועדים האוהבים, והאושר מלווה אותם עלי מנגינה שנוצרה עבורם. תחת גשר ברסי יושבים פילוסוף אחד, שני נגנים, ומספר צופים. אלפי אנשים שרים תחת שמי פריס את המנון המאוהבים ב Vieille Cite. ליד ה Notre Dame שידעה בעבר דרמות, הכל מסתדר לצלילי פאנאם, קרני שמש קיץ, אקורדיון. התקווה חוגגת בשמי פריס.
תחת שמי פריס זורם נהר עליז, המרדים בלילה את חסרי הבית ואת הקבצנים. תחת שמי פריס ציפורי האלוהים הטוב באות מכל העולם כדי לפטפט. לשמי פריס סודות משלהם. מזה עשרים מאות הם מאוהבים באי Saint Louis וכשהוא מחייך הם עוטים את הבגד הכחול. כשיורד גשם על פריס זה כי השמיים אומללים, הם מקנאים במיליוני האוהבים ומשלחים בנו רעמים. אך הם מתחרטים במהרה ומראים לנו את הקשת בשמיים.

בירת בלגיה והאיחוד האירופי, Bruxelles, היא עיר הולדתו של Jacques Brel. על הזמנים של פעם בעירו והשפעתם עליו הוא שר בקצב מסחרר. מביקורי בעיר התרשמתי שהזמנים של פעם נותרו בה.
היה זה הזמן בו בריסל חלמה, היה זה הזמן של הסרט האילם, היה זה הזמן בו בריסל שרה, היה זה הזמן בו בריסל בריסלה.
בכיכר Broukere נראו חלונות ראווה עם גברים ונשים בקרינולינות, נראו שם אומניבוס עם נשים וגברים בכובעי אופרה, ובאימפריאל עם לב בכוכבים, היו סבי וסבתי. הוא איש צבא והיא פקידה. שניהם לא חשבו יותר מדי, ואילו ממני ציפו שאהיה חכם. היה זה הזמן……..
על מדרכות כיכר Sainte Catherine רקדו הגברים והנשים בקרינולינות, גם האומניבוסים רקדו עם הנשים והגברים בכובעי אופרה. ובאימפריאל היו סבי וסבתי. הוא ידע מה לעשות והיא הניחה לו לעשות, ואז עשו זאת שניהם, ואילו ממני ציפו שאהיה רציני. היה זה הזמן……..
תחת פנסי כיכר Sainte Justine רקדו……….ובאימפריאל היו סבי וסבתי. הוא חיכה למלחמה, היא חיכתה לו, הם היו עליזים כמו התעלה וממני ציפו שאהיה מוסרי. היה זה הזמן בו בריסל חלמה, היה זה הזמן של הסרט האילם, היה זה הזמן בו בריסל שרה, היה זה הזמן בו בריסל בריסלה.

לא אסתפק בשיר אחד של ברל. שירו Vesoul, שיר נונסנס קצבי על בעל המקיים בהכנעה את מצוות אשתו העלה תמיד חיוך, גם אם שיקף את מצבי. גם נסיבות כתיבת השיר משעשעות. ברל הגיע לעיר שלא בטובתו, והתבקש על ידי פרנסיה לעזור ולפרסם אותה באחד משיריו. הקורא יחליט האם עלתה בידו. באחד מטיולי בצרפת סטיתי מהכביש הראשי לביקור בעיר. זה היה בערב. העיר היתה שוממה. לא מסעדה, לא בר, רק פיצוציה אחת פתוחה. במלון הצפון בו התאכסן ברל לקחתי גם אני חדר. על הקירות פוסטרים של הזמר.
רצית לראות את Vierzon וראינו את ויארזון. רצית לראות את Vesoul וראינו את וזול. רצית לראות את Honfleur וראינו את הונפלר, רצית לראות את Hambourg וראינו את המבורג. אני רציתי לראות את Anvers אבל חזרנו להמבורג, רציתי לראות את אחותך אבל ראינו את אימך, כמו תמיד.
נשבר לך מויארזון עזבנו אותה. כך גם לגבי וזול והונפלר והמבורג. רצית לראות את אנוור אבל ראינו רק את הפרברים. נשבר לך מאימך ועזבנו את אחותך. כמו תמיד.
אבל אני אומר לך, לא אלך יותר רחוק. אני מודיע לך שלא אלך לפריס, אני מסוייט מהפזמונים הקולניים, הוואלסים הישנים ונגינת האקורדיון.
רצית לראות את פריס וראינו את פריס. רצית לראות את Dutronc וראינו את דוטרון, רציתי לראות את אחותך וראינו את הר Valerien. רצית לראות את הורטנס היא הייתה בתעלה, רציתי לראות את Byzance ראינו את Pigalle, בתחנת Saint Lazare ראיתי במקרה את פרחי הרוע.
נשבר לך מפריס ועזבנו את פריס, וכך לגבי השאר, ובתחנת סן לזאר הכל כל כך יקר. ואני אומר לך שוב, לא אלך יותר רחוק……….. ושוב חוזרים לערים שהיא רוצה לראות, ושוב במקום את אחותה הוא רואה את אימה. וכך שוב ושוב.
ובין בתי השיר כשהוא עובר למהירות 78 בלתי אפשרית, הוא קורא לאקורדיוניסט המלווה אותו "Chauffe Marcel chauffe" חמם אותה ומגביר את הקצב.
מיודענו Adamo שר על ירושלים ועל השלום Inch Allah. השיר כאילו נכתב היום.
ראיתי את המזרח עם הירח מעליו, ורציתי לכתוב לעולם על אורו, אך כאשר ראיתי את ירושלים, פרח הפרג על הסלע, שמעתי רקוויאם. אינך רואה קפלה מצטנעת, את שלוחשת "שלום עלי אדמות", שהציפורים מסתירות בכנפיהן את מילות האש "זהירות גבול"? הדרך מובילה למעיין, עצרי מרי-מדלן. את רוצה למלא את הדלי, אך עבורם גופך אינו ראוי למים.
אינשאללה, אינשאללה, אינשאללה.
עץ הזית בוכה את צילו, בת זוגו הרכה, חברתו, הנמצאת אסירה תחת החורבות על אדמת האויב. פרפר על מסמר דוקרני מחפש שושנה. האנשים חסרי מוח והם ינדו אותי אם אעז. אלוהי הגיהנום או השמיים, אתה הנמצא בכל מקום, באדמת ישראל יש ילדים הרועדים מפחד. אינשאללה…..
נשים נופלות בסערה, מחר ישטף הדם, הדרך עשויה אומץ, מרוצפת בנשים. אבל ראיתי את ירושלים, פרח הפרג על הסלע. אני שומע את הרקוויאם כשאני נשען על הסלע. רקוויאם לששה מיליוני נשמות ללא מאוזוליאום שיש משלהן, אשר הצמיחו ששה מיליון עצים למרות החול המצמית.
אינשאללה………..
אני מרשה לעצמי להזכיר שיר אחד המושר דווקא באנגלית, ודווקא על ברלין (דווקא ודווקא), וזאת כי היכרותי איתו נעשתה בצרפת, בעיר Annecy. זו בירת Haute-Savoie בדרום מזרח צרפת, וכינוייה הוא "ונציה של הרי האלפים" בשל הנהר ותעלות המים שלה. אגלה לכם סוד; בצפון מזרח צרפת, באלזס, נמצאת העיר Colmar וגם היא נקראת "ונציה הקטנה" מאותן סיבות. שתי הערים עתיקות, בעלות היסטוריה מעניינת, ושוות מאוד ביקור. בשתיהן אכן ביקרתי. בביקורי באנסי הלכתי להופעה, ספק מחול, ספק פנטומימה, ובין השירים שליוו אותה היה שירו של Little Jack Little מזמן מלחמת העולם: I've always wanted to dance in Berlin. ההופעה היתה מוצלחת, והשיר כבש אותי ממש. אני עדיין מאזין לו לעיתים קרובות. כדאי להכנס ליוטיוב או ספוטיפיי – גם אתם תתמכרו.

התעייפתי. לא אעלה כמובן את כל שירי ארץ ישראל וירושלים על ראש שמחתי, אך מציע שתאזינו לכמה מהמשעשעים בהם. הם סגולה למצב רוח טוב. האחד טנגו כפר סבא של אלתרמן בביצוע רחל אטאס, והשני ערב במסחה של חיים חפר בביצוע אריק לביא או התרנגולים. אם תרצו נוספים, העלו את שלמה גרוניך בשירי תל אביב. אפשר לחיות בתל אביב ויש לי סימפטיה.
מראש הזהרתי שהשירים שנבחרו והערים המושרות אינם בגדר מפת העולם המפורטת מחד גיסא ואפליקציות המוסיקה המלאות מאידך גיסא. עם זאת, התקבלו תגובות המחייבות אותי, זה שקוראיו המסורים יקרים ללבו, להעלותן עלי מייל;
לתל אביב התווספה תל אביב של אריס סאן, לבאר שבע התווסף קטר 70414 של אריק לביא, לאמסטרדם התווסף הנמל של ברל, לוינה התווספה וינה של ג'ואל גריי, לברצלונה התווספה אכן ברצלונה של פרדי מרקיורי, לקהיר התווספה רכבת לילה של משינה, ללונדון לונדון לא מחכה לי של חוה אלברשטיין, וכל השאר הלא הם רשומים באטלס ברוורמן אותו שיננו בבית הספר היסודי.

הנוטה למות, בשיר Le Moribond של Jacques Brel, נפרד מידידיו ועורך איתם חשבון. למרות כל מה שהיה הוא סלחן ברגעי מותו ומבקש על אשתו..
אנו נפרדים אמיל, הוא אומר. חיבבתי אותך. שתינו יחד אותם יינות, אותן נערות ואותם מכאובים. קשה למות באביב, אך אני הולך ושלווה בנשמתי. אתה היית טוב כלחם לבן ואני יודע שתדאג לאשתי. אני רוצה שתצחקו, שתרקדו, שתיהנו כמטורפים כאשר יניחו אותי בבור.
אנו נפרדים כומר. חיבבתי אותך. לא היינו באותו מקום, לא הלכנו באותה דרך, אך חיפשנו את אותו נמל. אתה היית איש סודה ולכן אני יודע שתדאג לאשתי. קשה למות באביב………..אני רוצה שתצחקו…………..
אנו נפרדים אנטואן. לא חיבבתי אותך כלל. אני מתפגר מלהתפגר היום כשאתה מלא חיים, ועמיד יותר מהשעמום. אתה היית מאהבה של אשתי ואני יודע שתדאג לה. קשה למות באביב….. אני רוצה שתצחקו……..
אנו נפרדים אשתי. חיבבתי אותך. היום אני עולה על הרכבת לאלוהים לפנייך, אך לבסוף כולם עולים עליה. אני הולך בעיניים עצומות כפי שעצמתי אותן בעבר, ואני יודע שתדאגי לנשמתי. קשה למות באביב…… אני רוצה שתצחקו……

ל Brel שירים רבים הדנים במוות. הנה אחד נוסף; Le Dernier Repas, הסעודה האחרונה ( השם מזכיר את זו של ישו). כאן מתכנן הנוטה למות את האירוע.
בסעודתי האחרונה ארצה לראות את אחי, כלבי וחתולי ואת חוף הים. ארצה לראות גם כמה סינים מחופשים לבני דודי. ארצה שהבאים ישתו מיין המיסה הטוב ואחרי הכמרים יזללו תרנגולות פסיון מפריגור. אחר כך שיביאו אותי לראש הגבעה שלי, רוצה לראות את העצים וענפיהם נמים. אזרוק אבנים לשמיים ובפעם האחרונה אצעק "אלוהים מת".
ארצה לראות, בסעודתי האחרונה, את החמור שלי, את התרנגולות ואת האווזים, את הפרות ואת הנשים. ארצה לראות את הצחוקים כשהייתי אדון ומלך, והן היו מאהבותי. כשאתמלא דיי להטביע את האדמה, אנפץ את הכוס להשתיק את כולם, ואשיר בקולי קולות למוות הקרב, שירי טרלול שיפחידו את הנזירות הקטנות. ואז שיביאו אותי לראש הגבעה לראות את הלילה המתקדם לאיטו אל המישור, ושם עדיין אעמוד ואעליב את הבורגנים, ללא פחד וללא חרטה, בפעם האחרונה.
אחרי הסעודה האחרונה ארצה שיסיימו את הזלילה בביתי. שיושיבו אותי כמלך המקבל את פני הווסטליות שלו. במקטרת שלי אשרוף את זכרונות הילדות, את חלומותי שלא הגשמתי, את תקוותי. אשמור עבור נשמתי רק מושג של שיח ורדים ושל שם אשה. אראה את הגבעה שלי רוקדת, יודעת ומאפילה בריח הפרחים, ואז אפחד, בפעם האחרונה.

ועוד אחד שלו. Tango Funebre, טנגו הלוויה. מה יעשו הבאים לביתו של הנוטה למות. רמז; לא מה שאנחנו מצפים ממתאבלים. גם כאן הוא מזכיר לאשתו את בוגדנותה.
אני כבר רואה אותם, מכסים אותי בנשיקות, פורשים את ידיהם ושואלים בלחש: האם הוא בא, האם הוא הולך, האם הוא עדיין חם או אולי כבר קר. הם פותחים את הארונות, נוקשים על כלי החרסינה, מחטטים במגירות. הם מתענגים על קריאת מכתבי האהבה שלי וצוחקים בקול גדול.
אני כבר רואה אותם מתבוננים בחליפת היער שלי, ומתחרים מי יהיה הכי עצוב ומי יהיה הראשון. הם הביאו את הזקנות שכבר אינן מכירות אותי, ואת הילדים שמעולם לא הכירו אותי. חושבים על מחיר הפרחים ומוצאים שאין זה הולם לא למות באביב בעונה של הלילך.
אני רואה אותם, חברי היקרים המזויפים, מחייכים על משימה שהושלמה, עצובים מדי ונינוחים מדי, מזילים דמעות תנין.
את אינך יודעת, בצאתך מבית הקברות, שאת פוסעת לעבר הגיהנום הפרטי שלך, שלובת זרוע עם האחרון במאהביך, שיגרום לך לבכות אחרת ממני. ואת עצמי אני רואה עצוב וקר בשדה העצמות, בדרך ממנה אין חזרה.
את כל זאת אני רואה וזו חוצפה לדרוש שאשתה רק מים, לא ארדוף בחורות, אתחיל לחסוך, אוהב פילה של מקרל ואצעק: "יחי המלך".

שיר אחרון של Brel ודי: La Mort, המוות.
המוות מחכה לי כזקנה הממתינה למפגש עם החרמש, כדי לקטוף את הזמן החולף. ממתין לי כנסיכה בקבורת נעורי כדי לבכות את הזמן החולף, כמו Carabosse (הפייה הגבנת ביפהפיה הנרדמת) בבעירת חתונתנו כדי ללעוג לזמן החולף.
מי ממתין לי מעבר לדלת? מלאך או שד. ואת ניצבת לפני הדלת. המוות ממתין תחת הכרית, שמא אשכח להתעורר. הוא מקפיא את הזמן ומחכה שחברי יבואו אלי בלילה וממתין שהזמן יחלוף. המוות ממתין בידיך אשר תעצומנה את עפעפי כדי לעזוב את הזמן החולף. הוא מעבר לדלת, שד או מלאך, ואת לפניה.
המוות מחכה בעלים האחרונים של העץ שישמש לארון הקבורה שלי, כדי למסמר את הזמן החולף. הוא ממתין עם פרחי הלילך שיזרקו עלי כדי להפריח את הזמן החולף. הוא מחכה לי במיטה רחבה מכוסה בסדיני שיכחה, כדי לסגור את הזמן החולף.
ומי מאחורי הדלת? מלאך או שד? ואת לפניה.

בשל עוונותיי ובשל הדמנציה הקרבה והולכת, כמעט נשמט במייל שירו של Brel על ידידו המת Fernand. את האות האחרונה בשם לא מבטאים, אך באותיות עבריות אכתוב את השם בכתיב המלא. רק חברו היחיד של המת והסוס המושך את הקרון, מלווים את המת בדרכו האחרונה. אלוהים, הגורם, משקיף מלמעלה.
לאמור שפרננד מת. שמת פרננד. אני לבד מאחור והוא לבד מלפנים. הוא בארון ואני בערפל, הוא בקרון ואני במדבר שלי. לפנים רק סוס לבן, ובמאסף רק אני, בוכה. לאמור שאין אפילו רוח שתפרע את הפרחים שהבאתי.
אני, אם הייתי אלוהים הטוב, היו לי ייסורי מצפון, כי עכשיו יורד גשם, כי עכשיו פרננד מת. לאמור שחוצים את פריס בבוקר השכם, חוצים את פריס והיא נדמית לברלין.
אתה ישן ואינך יודע, אך זה עצוב עד מוות לצאת כאשר פריס עדיין ישנה. אני מת להעיר את האנשים, אני אמציא לך משפחה שתלווה אותך.
ואם הייתי אלוהים הטוב, לא הייתי גאה. אני יודע שעושים ככל האפשר, אך חשובה גם הדרך. אתה יודע, אני אחזור לעתים קרובות לשדה בן הזונה הזה, בו תנוח. בקיץ אעשה לך צל, נשתה את השקט לחייה של קונסטנס. לה לא אכפת.
ובכלל, האנשים מטומטמים, הם יתחילו מלחמה, ואני אבוא לישון איתך לתמיד בבית הקברות. ועכשיו אלוהים, אתה יכול לצחוק, ועכשיו אני הולך לבכות.

ו Shakespeare בסונטה 71 מבקש: אל תבכה אותי לכשאמות. צליל הפעמונים יבשר: הוא איננו, יצא מעולם רשע ושוכן עם התולעים. שכח את היד שכתבה לך באהבה. שכח אותי במחשבותיך המתוקות ואל תיעצב. כשאחזור אלי עפר אל תאמר את שמי, אהבתנו תשוב גם היא אלי עפר. אל תיאנח עלי פן ילעג לך העולם.

הסופר Jules Verne התפרסם בכתיבתו לבני הנעורים, אך זו הייתה רק אחת מיכולותיו.  ספריו אינם רק סיפורי הרפתקאות, אלא שירי הלל לרוחו של האדם ולשאיפתו לרתום את המדע לכיבוש הטבע. כאחד הראשונים בין כותבי מדע בדיוני הוא חזה את הספינות הכבדות מהאוויר (האלבטרוס),  את הצוללת (נאוטילוס), חלליות, טלוויזיה, מיזוג אוויר ועוד ועוד. הוא כתב רבות גם למבוגרים. ספריו אלה מלמדים אותנו גם על אופיים ותכונותיהם, לחיוב ולשלילה, של בני האדם ובהם ביקורת רבה על החברה. בספרו "הפנטזיה של ד"ר אוקס" – Une fantaisie du Docteur OX, הוא מתאר עיירה שלווה המשנה את פניה לפתע; מה שהיה שליו הופך לתזזיתי, מה שהיה שקט הופך לקולני, אנשים פשוט מאבדים את זה, ולבסוף מכריזים מלחמה על העיירה הסמוכה, ללא סיבה של ממש. רק לאחר שהשטן, בדמותו של דוקטור אוקס, נעלם עם שולייתו, חוזרים החיים למסלולם. הספר הוא אלגוריה המבקרת בחדות ובהומור רב את אופיו של האדם ויחסיו עם סביבתו.
רעיון דומה מעלה Mark Twain בספרו "הזר המסתורי" – The Mysterious Stranger. גם מארק טווין התפרסם, כמו ז'ול וורן, בעיקר בזכות ספריו לצעירים, אך גם בהם ובוודאי בשאר כתביו, אנו מוצאים ביקורת חברתית בצד הומור. גם כאן מגיע השטן לכפר קטן (הפעם באוסטריה של המאה השש עשרה). בני הכפר מאמינים באמונות תפלות על כל סוגיהן, והשטן בדמות עלם חן ידידותי אינו מסתיר את זהותו ומנצל את חולשותיהם . כל המעשים הנוראים שהוא מעולל והבוז הגלוי שהוא רוחש לאנושות אינם מונעים מבני הכפר להתחבר אליו, ובשעת הצורך ליהנות מיכולותיו. כאשר הוא נשאל לפשר האכזריות המתגלה בבני האדם הוא משיב שמעשי המין האנושי חסרי משמעות הם מודעים, בניגוד לחיות, למעשיהם הרעים.
תיאורו את בני האדם הולם גם סיטואציות נוכחיות. לדבריו גזע האדם  מורכב מכבשים הנשלטים על ידי מיעוט קולני  וחוששים מפניו. מלחמות אינן צודקות, אך המנהיגים ישכנעו את ההמון שהמלחמה צודקת כדי שיוכלו להמשיך בה. ומארק טווין אומר: כל הדתות משמיצות את השטן, אבל איננו שומעים את גרסתו שלו.
השטן אוהב כפרים קטנים. שם כנראה הוא מרגיש שיוכל לנצל יפה את כוחו. גם Paulo Coelho, הסופר הברזילאי הנודע, שספריו נעים בין ספרות יפה לבין מדריכי התנהלות ושיפור עצמי, מתאר ביקור כזה בספרו השטן והעלמה פרים – O Demonio e a Stra. Prym.  תושבי הכפר פחדנים, בוגדנים, חמדנים ואינם נותנים אמון זה בזה. נערה שסורה רע פוגשת בשטן המציע לה לבנת זהב אם תשכנע את אנשי הכפר להוציא להורג, על פי בחירתם וללא סיבה, אחד מהם. בתמורה יקבלו אוצר זהב. הצעירה נענית לאתגר ואכן משכנעת את התושבים לעשות כן. רק ברגע האחרון לפני ההוצאה לפועל היא מתחרטת, משנה את עמדתה ומצליחה למנוע את המעשה. מי ניצח? המלאכים או השטן?
הסופר הרוסי P. D. Ouspensky, מתלמידי גורדייף והוגה דעות בזכות עצמו, כתב את Talks with the Devil – שיחות עם השטן. במסגרת סיפור על המצאת אקדח משוכלל המאפשר רציחות ומלחמות בהיקף שלא נודע קודם לכן, חושף השטן את האני מאמין שלו. הוא אוהב בני אדם ולדעתו מלחמות הן הביטוי הנעלה של התרבות והקידמה. יש לתת את המשקל הראוי לחשיבות המלחמה ולתרומתה למוסריות של האדם ולהתפתחותו. חלומות על השלום הם מופרכים, מביאים להידרדרות מורלית ולהתנוונות. בסיפור אחר  שתחילתו באדם וחווה ועובר לצאצאיהם, פוגש השטן במטייל בהודו החווה חוויות מוזרות. לדברי השטן הוא ושכמותו חיים למען בני האדם. הם אינם יוצרים רוע אלא מוצאים אותו בתוך בני האדם. על פי השטן מי שרוצה להיטיב עם בני האדם צריך להמנע מן האמת, להפיץ כזבים ואף לנסות ולשכנע  שהרוע הכרחי לאנושות.
סופר ומחזאי רוסי נודע נוסף, Leonid Andreev, מספר בין אפלה להומור, בספרו Satan's Diary, על השטן  המשועמם בעיסוקיו הרגילים, ולכן "מאניש" את עצמו ומבקר בעולמנו בדמות מיליונר אמריקאי, במטרה לפתות אנשים תמימים ולרתום אותם למזימותיו. בדמותו זו הוא מאבד את דרכו ומגיע לבית בו גר אדם מסתורי ובתו היפה בה השטן מתאהב. מסתבר שעם הפיכתו לבן אדם השטן נעשה חסר אונים מול הרוע, השקר, השחיתות והצביעות של בני האדם. הוא כורע ברך לפני זונה ונשדד על ידי רמאי. כשהוא מכריז שהוא אכן השטן פוצחים כולם בצחוק: הרי זה תרנגול מרוט. והוא מקבל הסבר: באת אלינו באיחור. אנו מסתדרים בכוחות עצמנו.

וסיפור נוסף אקטואלי שתורגם מספרדית: עומד חמור קשור לעץ, עובר השטן ומשחרר אותו. החמור נכנס לגן הירק של השענים והחל לאכול הכל. אשת האיכר ראתה אותו, נטלה את הרובה וירתה בו. בעל החמור יצא וראה את חמורו המת, הרים רובהו וירה באשת האיכר. עם שובו, מצא האיכר את אשתן המתה והרג את בעל החמור. ילדיו של בעל החמור שראו את אביהם מת,  שרפו את החווה של האיכר, והאיכר, כנקמה, הרגש גם אותם.
שאלו את השטן- "מה עשית?"
והוא ענה- "כלום, רק שחררתי את החמור."
אז כן, אם רוצים להרוס מדינה, כנראה צריך לשחרר את החמורים…

אלה כולם הם טיפה בים. לא פורטו כאן חז"ל והסיטרא אחרא, מבחר הסיפורים העבריים מן העיירות ובהם סיפורי שטן, שדים ורוחות רעות מימי הביניים ואילך, מבחר הסיפורים הגרמנים באותם עניינים,  וסופרים רבים כבשביס זינגר, ז'אק קזוט , ואפילו ג'רמי לוון שטיפל בשטן כפסיכיאטר. הקורא מוזמן להוסיף עליהם כהנה וכהנה. אני עייפתי, אבל לא אוכל לסיים בלי משהו גם על הצד השני, כפי שהבטחתי למעלה.

זוכה האוסקר  Randy Newman שר את God's song. אצלו אלוהים המאפשר את כל הרוע והאומללות בעולם אינו הטוב והמיטיב לעומת השטן הרע. שת בנו של אדם שואל את אלוהים מדוע נגזר על בני תמותה מותם. האל עונה : לאדם אין כל משמעות עבורי. הוא פחות מפרח הקקטוס או מעץ. הוא מתרוצץ במדבר כי הוא מקווה למצוא אותי שם, הטפש. לכן אוהב אני את בני האדם.
בני כל הדתות, באמצעות כוהניהם הגדולים פונים אלי ואומרים כי מגיפה יש בעולם ואין אדם פטור ממנה. המקדשים שבנינו קרסו אל תוך הים. אם אינך דואג לנו, לפחות הנח לנו. ואלוהים, תמצית הרוע, משיב: אני שורף את עריכם. אתם עיוורים. אני ממית את ילדיכם ואתם מתברכים בי. זה טירוף לתלות בי את אמונתכם. ולכן אוהב אני את בני האדם.
אתם צריכים אותי ולכן אוהב אתכם. ואתה הקורא זכור; זה רק שיר (?).

ואני אוסיף שאלה לסיום: ומה אומר ניטשה?

הנשיקה בפה פתוח אינה המצאה של הדורות האחרונים. היא הומצאה כזכור על ידי לילית. לילית הייתה אשתו הראשונה של אדם הראשון, נבראה יחד איתו וראתה בעצמה שוות זכויות לגבר. דבר מופרך לכל הדעות. לכן סירבה לשכב תחתיו בעת המשגל. אדם שהיה גבר גבר (שלא כמונו בני דורות אחרונים המשועבדים ל Me2) סילק אותה מעליו ואלוהים הצדיק אותו כמובן, ומצלעו ברא אשה חדשה לשימושו. לילית המושפלת נוקמת מאז בגברים, ומלמדת נשים עוד כתינוקות בעריסה להתנשק.
לאחרונה נמצאו עדויות לנשיקות מהסוג הרטוב כבר לפני 4,500 שנה, בכתבי חימר מאיזור סוריה-עיראק. צא וחשוב על הסבל הנצבר אצלנו הגברים במשך אלפי שנים.
הנשיקה היתה גורם מרכזי בהתפשטות מגפות נוראות שחיסלו מיליונים, הרבה יותר מקורבנות המלחמות. רשימה חלקית תוביל אותנו לימי מגפת הדבר שהחלה במאה הששית לפני הספירה, דרך מגפת המוות השחור בימי הביניים במאה הארבע עשרה, עובר למגפות המאה התשע עשרה, מגפת השפעת הספרדית בסיום מלה"ע הראשונה שהביאה למותם של עשרות מיליונים (יותר מהמלחמה עצמה), מגפת האיידס בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים וכלה (לעת עתה) במגפת הקורונה. כל זאת מבלי להביא בחשבון מגפות אזוריות כאבעבועות השחורות במקסיקו ובמרכז אמריקה עם הפלישה האירופית לשם.
כמה חיים וסבל היו נחסכים לאנושות לו היה נאכף איסור אפקטיבי על התנשקות בפה פתוח. עם התגברות על ההתמכרות המסוכנת הזו אולי עדיין היו מחלות, אך כמובן שבהיקף פחות בהרבה. הנשים מנעו מרפא באמצעי ליזיסטרטה שונים.
נזכר בנשיקות שנאלצנו להחליף עם הלוחמניות מהמין השני. רוק ריחני ומקציף חודר לפינו, ריחות של מאכלים מהשבוע האחרון (לפחות) מציפים אותנו ולעתים נוזלות אלינו שאריות מוצקות שנחלצו מבין שיניים הנוקשות בשינינו עד כדי פצפוץ האמייל. לשון ארוכה ומכוסת בליטות מטיילת במרחבי פינו ואז חודרת עמוק לגרון עד כדי מחנק. כל זה מבלי שנוכל להגן על עצמנו באמצעי מניעה, כפי שאנו עושים בהתקלויות גופניות אחרות עם בנות המין השני.
בכל נשיקה עוברים אלינו מיליוני חיידקי סטרפטוקוק הגורמים לדלקות גרון ואפילו לפגיעה במסתמי הלב, במפרקים ובכליות. בל נשכח את "מחלת הנשיקה" המעלה חום, גורמת כאבי גרון ופוגעת בבלוטות הלימפה. נזכר בהרפס השפתיים היוצר שלפוחיות בשפתיים ובאברי המין במחזוריות ארוכת טווח. נתעלם מהדבקה בהצטננות או בשפעת באמצעות נשיקה. אחרי שעברנו את כל הקודמים, אלה משחק ילדים עבורנו.
כניעה לנשיקה עלולה, בנוסף, לדרדר אותנו למנהגים פסולים אחרים; טעימה מצלחת משותפת, שתייה מאותה כוס או אותו בקבוק, נגיסה באותו כריך או עוגה ושאר מרעין בישין.
עם כל המטעמים האלה, לא פלא שהנשים כפו עלינו גם יום חג; יום הנשיקה הבינלאומי בשישה ביולי. אני אישית הייתי מעדיף לחגוג את יום התיקן או את יום העקרב.
בשנים האחרונות החליטו הנשים שכלי הנשק בהם חנן אותן האלוהים, שעליהם הוסיפה לילית כהנה וכהנה, אינם מספקים והוסיפו לאברי הנישוק שלהן שפתי דונלד דאק.

לדעתן זו מלכודת דבש אולטימטיבית, רבת יופי ומרגשת, שתמנע מהגבר לחמוק ממנה. יש אולי גברים המרוצים מהמראה החדש ומביצועיו של המיתקן. חלקי אינו עמהם. הברווז רודף אותי בלילות ואני נאלץ לישון בפה סגור ולכסות את פני בכרית, אם כי בהיותי רחב אופקים אני מוכן להתפשר על דונלד באזורים נמוכים יותר.

נזכור שבצרפתית שם העצם Baiser לנשיקה משמש גם בשם הפועל לזיין. למותר לציין מה החלופה המועדפת.
אחת מטראומות הילדות שלי נבעה מחיבתו של מדריך הגדנ"ע, במלוא קוצר קומתו, והוא ממושקף, קירח ושעיר, לשיר הנשיקה הראשונה על הספסל בגן. הוא שר אותו ללא הפסקה. דמיינו אותו כילדה הכה קטנה, ילדונת עם צמה, הזוכה לנשיקה הראשונה מעלם חן ביישן, הנושק לצמתו של המדריך הקירח ומסמיק. פליני במיטבו.
במשך הדורות אילפו אותנו. It's now or never שר Elvis Presley. רבים טועים בפרשנות השיר, סבורים שהוא מתחנן לנשיקה. האמת: הוא אכן מוכן להיות מנושק אך רק כדי לקבל תמורה. כשהוא אומר Kiss me my darling זו הצהרת כניעה – אני אפילו מוכן לנשיקה ובלבד ש…..מלכותי תמורת סוס.
כאשר Brian Hyland שר Sealed with a kiss הרי שאין כוונתו שהוא מעוניין ברטיבות ובכל הנלווה אליה. כוונתו לנשיקה יבשה ורשמית שדינה כלחיצת יד לקיום עיסקה. ואילו Alain Souchon הצרפתי, בן לאומת משועבדי הנשיקה הצרפתית, בשירו Le Baiser, נחלץ לאחר שנושק על ידי אלמונית שלמרבית השמחה שבה במהרה למכונית אאודי של בעלה.
כאמור, לאחר אלפי שנות שיעבוד יש האוהבים את האזיקים שעליהם ואת שפתיהם הנרצעות, בבחינת העבד התנכ"י האומר: אהבתי את אדוני… לא אצא חופשי. כזה הוא Indochine וה Baiser שלו. הוא מחפש עזרה כדי לנשק אותה, ללחלח את שפתותיהם ולהפגיש את לשונותיהם. בררררר….
יהורם גאון, לעומתו, מוכן לנשק אותה בשיער, בצוואר ועוד, אך גם במסגרת אלף נשיקות הוא חומק מלנשקה על פיה. לקזבלן כל הכבוד.

אולי בגלל גנים טובים, אולי בשל אהבת חירות, בשל אופי מוצק או אנינות, אני מחוסן מפגע רע זה ואף שומר את עצמי לאשה שאפגוש, שתגבר על מסורת בנות מינה ותשנא להתנשק.
אני מניח שזו תהיה 'נערה עובדת'. אלה לא מתנשקות מחשש לסימני מעורבות רגשית.

חשובה יותר היתה ההיכרות שרכשתי באמצעותו של גדי, וזאת כבר בשירותי הצבאי, עם בר 51 ברחוב הירקון.
בר 51 לא דמה כלל למסעדה הטרנדית שניכסה בשנים האחרונות את שמו, השוכנת באותו רחוב במספר בית שונה. בר 51 היה בשבילי מובלעת חוץ לארץ בתוך תל אביב. מקום מפלט מהחום, מהחדשות (כבר אז היו חדשות), מהשירות המתיש בסיני של חייל קרבי בשירות חובה, ומהחיים בכלל .
בעלת המקום, מבוגרת וקשוחה, נכחה שם לפעמים. הברמנית ומנהלת המקום היתה שם תמיד. בלונדינית, חייכנית, לב רחב ומידות גוף נדיבות כשל גיבורת קפה בגדד.
אני הייתי הצעיר בין באי המקום. כולם גברים (כך לפחות אני זוכר זאת). חלק ניכר מהלקוחות היו אנשי או"ם ודרגים נמוכים של עובדי שגרירויות. המשקאות זרמו ללא הרף, ואני לא יכולתי להשתוות לבעלי קיבולת ליטרים של בירה או מצעד כוסות הוויסקי. עם זאת, עשיתי כמיטב יכולתי. המעמד מחייב. התנודדתי לעיתים ביציאה אך לא זכור לי שהקאתי.
בחצות היו הכסאות והשולחנות זזים לעבר הקירות ובמרכז שהתפנה החל מופע סטריפטיז צנוע לצלילי מוסיקה. .הקהל שמר בדרך כלל על הכללים.
ולמי שחפץ להיוודע יותר לאווירת המקום, אני ממליץ לחפש ולצפות כמובן בסרט "בר 51" של עמוס גוטמן ז"ל.

ומכאן לנשים היפות. המבחר (שלהן ושל השירים אודותן) בלתי נדלה, ולהלן מקבץ קטן (של שירים בלבד).
מסתבר שהיפות עוזבות אותנו בסופו של דבר. היא הייתה כה יפה שר Alain Barriere. Elle etait si Jolie. . היא הייתה כה יפה עד שלא העזתי לאהוב אותה. איני יכול לשכוח אותה. היא הייתה יפה מדי כשנמלטה עם הרוח והרוח אמרה לי שלא אוכל לאהוב אותה תמיד. זה טפשי, אבל היא אכן עזבה ואני לא אשכח אותה לעולם. עכשיו סתיו ואני בוכה. עכשיו סתיו והאביב רחוק . בפארק מסתחררים העלים ברוח הרעה, שמלתה במערבולת והיא נעלמת. היא הייתה כה יפה.
הזמר הבלגי Frank Michael נסחף מעט ומאמין שכל הנשים יפות. Toutes les femmes sont belles. לכל הנשים חיוך המדבר אל לב, משהו הדומה לאושר. יש שזכו בפרס על יופיין ואחרות לא יזכו בו לעולם אך יופיין חבוי בנשמה. כל הנשים יפות. לכולן שושנה בלב, מתיקות בעיניים וחום הגורם לנו להתאהב. כל הנשים יפות, יופיין כאור השמש וגם אם נרחק ייטיב איתנו. בין אם מתבגרות או כבר אימהות, בתחרה או בג'ינס, בין אם הן חומות, בלונדיות, ג'ינג'יות או לבנות שיער ליבי שר לכולן. כל הנשים יפות ואהבתן מאירה לנו כשמש ואני, L'eternel Baladin, מקדיש להן את השיר מכל הלב.
הזמר Marc Lavoine מקורי יותר. לדעתו Elle a les yeux revolver. עיניה אקדחים. היא מיוחדת, פנויה, פנים חיוורות, שיער משוך לאחור ואני אוהב זאת. מתווה גופה מבעד לחצאית שסועה מעלה בי סיפורים אסורים. כה יפה, כה יפה ואני אוהב אותה כל כך. עיניה אקדחים, מבטה הורג, היא יורה ראשונה ופוגעת בי. זה אבוד. נטושה, בודדה בעולם, הידיים מושטות, השיער לאחור, ואני אוהב זאת. לעשות אהבה מעל אי ההבנות, לחיות את הרגעים האסורים. היא כל כך אשה כשהיא נושכת, כל כך אשה ואני אוהב אותה כל כך. עיניה אקדחים………….גופה תחת הסדינים הלא מוכרים ואני חולם על מחוות אסורות. היא כל כך אשה כשהיא ישנה, כה יפה, ואני אוהב אותה כל כך. עיניה אקדחים……………
כמובן, למרות השמועות לא כל השירים לנשים היפות הם בצרפתית. באנגלית הם נשמעים לא פחות טוב. די אם נזכיר את PRINCE בשירו            The most beautiful girl in the word, את Charlie RICH בשיר עם כותרת דומה, את Joe Cocker ב- You are so beautiful,                        את Roy Orbison ב- Oh pretty woman. תיאור האשה היפה ניתן בנדיבות גם על ידי Dolly Parton בתיאורה של Jolene על ידי יריבתה במאבק על ליבו של אהובה.
גם העברית בעניין עוד מימי שיר השירים. רק לטעימה; הנך יפה רעיתי, הנך יפה עיניך יונים. מבעד צמתך שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד. ובימינו שלמה ארצי שר יופייה אינו ידוע וגם אינך יודעת מה מאוד יפיפיית. איציק קלה שר על האשה הכי יפה, אייל גולן מצהיר; את היפה בנשים, וכמובן עוד רבים אחרים. אך אין מי שישתווה לשתי שורות בשירו של אלתרמן נשבעתי עיני: יש יפות יותר ממנה, אך אין יפות כמוה. יש הסבורים, וטעות בידם, כי השיר מכוון לעיר תל אביב. אין חלקי עמהם – זהו שיר אהבה נפלא לאשה.
כל זה טיפה בים, ואולי לא הטיפה הטובה מכולן, אך אני מקווה שבמייל זה מילאתי את חלקי, ומעתה ואילך אני פטור מלאהוב, או לפחות מלהצהיר על כך.

בראשית שנות השמונים היינו רביעייה, לפעמים חמישייה, למפגש פוקר פעם בשבוע  – שבועיים. קצת שתייה, קצת נשנושים, הרבה סיגריות, סיפורי גברים מטופשים וסכומים זניחים. היית יוצא בערב טוב עם כמה מאות שקלים או מפסיד סכום דומה. אורי היה השחקן הטוב ביננו. רק בדיעבד נודע לנו שהוא לא הסתפק בנו ושיחק גם בפרטיות אחרות, שם הסכומים כבר עלו לאלפי ולעשרות אלפי שקלים. לא אשכח את היום בו הגיעה אלי אשתו בבכי. מסתבר שעמוד התווך המשפחתי עליו סמכו ואותו אפילו העריצו, מימש את חסכונותיהם, את חסכונות הילדות ומשכל זה לא הספיק גם נטל משכנתא וגם אותה איבד. זמן קצר לאחר מכן שם קץ לחייו. המשפחה נותרה ללא מאומה אך למרות הכל לא הטיחו בו האשמות. בלוויה ובשבעה נאמרו רק אמירות של אהבה והועלו זכרונות טובים. משפחה מדהימה. סייענו למשפחה ככל יכולתנו בתרומות ומול הבנקים, אך חייהם לא חזרו מעולם למסלולם.

הזמר Nino Ferrer, בכינויו Le Capitain,  שר את Le Millionaire. אתמול חייתי עדיין כמלך. היו לי דולרים מעבר למה שיכולתי לבזבז, התקבלתי כמלך במועדונים הנחשבים. וויסקי, שמפנייה, סיגרים ובלונדיניות יפות זרמו כמיים. היו לי חברים בכל מקום, חיוכים וטפיחות שכם, עד אותו לילה בו הכל נגמר במשחק פוקר.
כל חברי זנחו אותי. היום אני ללא פרוטה בכיסי אך אובדן החברים גרוע מאובדן הכסף. ראו אותי, אל תשכחו אותי, אני אותו אדם. דבר לא השתנה. אני מתחנן, אל תשכחו אותי, אל תשכחו אותי.

גם Aznavour בשירו Poker שר על המשחק הממכר הזה. שלושה חברים מהשכונה לקחו אותו למועדון קלפים בחדר מלא עשן שם הצטרפו לשולחן פוקר. הורידו את המעילים, הזמינו משקאות חריפים והעניין החל.
הקלפים עורבבו, נחצו וחולקו. זה נהדר! הולכים לשחק פוקר! צועקים; קלפים! אני זורק ומקבל שלושה כי יש לי זוג,  ומשכולם קיבלו את שלהם  אנו מנסים, בפנים חסרי הבעה כשל כלבי חרסינה, לקרוא בעיני היריבים. אני לקחתי שלושה, זה לקח רק שניים ואחר קלף אחד בלבד. חושדים. יש ריח של בלוף באוויר.
אני "בליינד", שחק אתה קורא האחד. השני קורא "פרול" , השלישי שם מאה פרנק ואני אומר: המאה שלך ועוד אלף. השניים פורשים והשלישי משווה. לי שלוש מלכות, הקופה שלי אני אומר. טעית, לי שלושה מלכים והוא זוכה בקופה.
מתחילים מחדש והתהליך חוזר שוב ושוב. אני נוזף בעצמי כל העת אך ממשיך. בסוף הערב אני מרושש. אני לוקח את הקלפים וקורע אותם, זורק על הרצפה ורומס אותם.
ביציאה אני שומע סירנה משטרתית. השוטרים חוקרים אותנו. ילדון, הם אומרים, אנחנו ניתן לך להסביר מה קרה כאן. אני מתחיל לספר בבלבול אך הקומיסר מפסיק אותי באמצע. הבנתי הוא אומר, אתה הולך לכלא. שם תשובץ במחלקת הרשומות, תמיין
כרטיסים כמו קלפים, תתבונן בהם, תסווג אותם תסדר אותם כנדרש. והנה נעשיתי פקיד בכלא והכל בגלל יום אחד בו רציתי לשחק פוקר.

הזמרת הקנדית במקור Katrina Stuart שרה על Poker Player. אני מנסה שוב ושוב ומקבלת כל הזמן  יד גרועה. תוותרי, אל תהמרי על עיוור. אל תהיה נבל, אני מנסה לומר לו, זו הפעם הראשונה שלי. אין ספר הדרכה שילמד מה עושים כשהסיכון בחיים גובר. איננו מהמרים באותו משחק. מה אעשה כשהקוביות מתגלגלות? איש אינו יודע אילו קלפים קיבלתי, האינטרנט אינו מקור מהימן, לא הכל שחור ואדום אלא אם אתה בובה על חוט שמשחקת פוקר.

הזמר Kenny Rogers שר על The Gambler. בערב קיץ חמים, ברכבת לשום מקום, פגשתי במהמר. היינו עייפים מכדי להירדם, הסתכלנו בחושך מבעד לחלון, השעמום גבר והוא החל לדבר. בני, אמר, כל חיי קראתי בפניהם של אנשים. ידעתי באילו קלפים הם מחזיקים מהתבוננות בעיניהם. אני רואה בפניך שנגמרו לך האסים ואם תתן לי מהוויסקי שלך אתן לך עצה.
הוא חיסל את הבקבוק, שנורר ממני סיגריה, ביקש אש. הלילה דמם, והוא בפנים חסרי הבעה אמר: אם אתה מתכוון לשחק למד לשחק אותה נכון.
עליך לדעת מתי להחזיק בקלפים, מתי להתקפל, מתי לצאת ומתי לברוח. לעולם אל תספור את כספך ליד השולחן, יהיה זמן לכך אחר כך. כל מהמר יודע שסוד ההישרדות הוא בידיעה מה לזרוק ומה לשמור. כל יד יכולה להיות מנצחת או מפסידה והתקווה היא למות בשנתך.
הוא סיים, פנה לחלון, כיבה את הסיגריה ודעך לשינה. הוא גמר בשוויון, ואני מצאתי במילותיו את האס אותו אשמור.

באחד משיריו הנפלאים שר Leonard Cohen את The Stranger Song. נכון שכל הגברים שידעת היו מהמרים שאמרו שגמרו להמר כל אימת שנתת להם מקלט. אני מכיר אותם, קשה לאחוז בידו של מי שמנסה להגיע לשמיים רק כדי להיכנע. את מטאטאת את הג'וקרים שהוא השאיר מאחור ומגלה שלא השאיר לך הרבה, אפילו לא בת צחוק. כמו כל מהמר הוא חיכה לקלף הפרא הגבוה שלאחריו לא יצטרך אחר. הוא היה כמו יוסף (בעלה של מרים אם ישו) המחפש אסם לקראת הלידה.
הוא ישען על אדן החלון ויאמר שאהבתך, וחומך והמקלט שנתת לו החלישו את כוח רצונו, ואז יוציא לוח רכבות ישן  ויאמר: אמרתי לך בבואי שאני הזר.
וזר אחר מופיע ורוצה שתתעלמי מחלומותיו כאילו היו נטל על מישהו אחר. ראית אותו בעבר. זרוע הזהב שלו חילקה קלפים, אך עתה היא החלידה מהמרפק לאצבעות. הוא רוצה להמיר את המשחק למקלט. את שונאת לראות עוד איש עייף מניח את קלפיו כאילו זנח את משחק הפוקר הקדוש. הוא מפיל שינה על חלומותיו  ואת רואה שיש כביש המתפתל כעשן מעבר לכתפו.
את מזמינה אותו לשבת ואז מסתובבת ורואה שהדלת פתוחה ואינך יכולה לסגור את המקלט. את מנסה את הידית לכביש. אל תחששי היא נפתחת, את היא הזר.
המתנתי, הייתי בטוח שנפגש בין הרכבות להן חיכינו. זה הזמן לעלות על רכבת אחרת. הביני, לא היתה לי מעולם תכנית להגיע לאן שהוא. את לא יודעת מה רצונו כשהוא מדבר כך. בואי נפגש מחר על החוף אם תרצי, מתחת לגשר שהם בונים על נהר ללא קץ. ואז הוא עוזב את הרציף לקרון השינה ואת מסכימה; הגשר או כל מקום אחר.

על Madelaine שר Brel , נפלא כמו שרק הוא יודע. מהבטן, עם שיניים גדולות, רוק ניתז וכפות ידיים כאתי חפירה. הערב אני מחכה למדלן. הבאתי פרחים כמו בכל שבוע. מדלן אוהבת פרחים. הערב אני מחכה למדלן, ניסע ברכבת לאכול טוגנים אצל יוז'ין, כמו שמדלן אוהבת. מדלן היא חג המולד שלי, אמריקה שלי, למרות שהיא טובה מדי בשבילי לדברי בן דודה ז'ואל. הערב אני מחכה למדלן, נלך לסרט, אומר לה שאני אוהב אותה, היא אוהבת את זה.

היא כה יפה, היא כל כך, היא כל חיי, מדלן לה אני מחכה. הערב אני מחכה למדלן, גשם יורד על הפרחים כמו בכל שבוע, ומדלן לא באה. מאוחר מדי לרכבת, מאוחר מדי לטוגנים, מדלן לא תבוא. מדלן היא האופק שלי, אמריקה שלי, למרות שהיא טובה מדי בשבילי לדברי בן דודה גסטון. אך הערב אני מחכה לה, נשאר עדיין הסרט ואני אומר לה שאני אוהב אותה. היא אוהבת את זה.
היא כה יפה, היא כל כך, היא כל חיי מדלן שאינה באה.

הערב חיכיתי למדלן, זרקתי את הפרחים כמו בכל שבוע. מדלן לא תבוא. מאוחר מדי לסרט ואני נשאר לבדי עם "אני אוהב אותך". מדלן לא תבוא. מדלן היא תקוותי, אמריקה שלי, אך ברור שהיא טובה מדי בשבילי כדברי בן דודה גספר. הערב חיכיתי למדלן, הרכבת האחרונה עברה, יוז'ין כבר סגור ומדלן לא תבוא.
אבל מחר אחכה למדלן, אביא פרחים כל השבוע. מדלן אוהבת את זה. ניסע ברכבת לאכול טוגנים. היא תאהב את זה. מדלן היא תקוותי, היא אמריקה שלי, חבל שהיא טובה מדי בשבילי. מחר אקח אותה לסרט, אומר לה שאני אוהב אותה והיא תאהב את זה.

גם Becaud מחכה לה למרות שאינו יודע מי היא, ובינתיים חייו נעצרים. היא כנראה לא תגיע. Je t'attends. הימים חולפים, הלילות בוכים, ובוכה הרוח. רוחי קודרת ומתה עם הזמן, הזמן המת שאני מתחרט עליו, כי בלעדיך חיי נעצרים ואני מחכה לך. אני מחכה לאוויר הצלול, לאביב, לפרצי הצחוק ולעשרים שנותי. לים השקט וגם לסופות. חיי נעצרים ללא שמחה ואני מחכה לך.
אני מחכה. בואי, אל תשתהי. מהיכן שתבואי ומי שתהיי בואי, הזמן קצר. אני מחכה לך, חלומי הלא מוכר. מה שמך? מה רצונך? אני רוצה באהבה. ימי וחיי משנים צורה בכל רגע בגללך , הריקנות רודפת אותי ובדמי אני ממציא אותך כצייר את תמונתו, ואני מחכה לך. באצבעותי, כשיניים, אכרסם את פיך בייאוש. החלומות רק מענים אותי ואני במצוקתי מחכה לך.
אני מחכה לך, בואי אל תשתהי, הזמן קצר. אני מחכה לך חלומי הלא מוכר, מה שמך? מה רצונך? אני רוצה באהבה.

אני מחכה לך…

(ובעקבות הפוסט הזה, כתבה לי חברה מתיכון שגם אותה לקחתי למועדון בסוף דיזנגוף, אבל היא לא דרשה את חסכונותיי : )

מאיה היא אשה נאה כבת ארבעים, בת להורים שעלו לישראל מצרפת בשנות התשעים והשתקעו בנתניה. לאחר שירות צבאי עברה לירושלים והתקבלה ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה. באותה תקופה הכירה את ליליאן וביחד הן החליטו לצאת מהארון ולחיות כבנות זוג. לא היה קל למשפחה, אך לבסוף ההורים השלימו עם המצב והחיים זרמו במסלול שקט.

כך עד שנת 2006, עת יזמו וארגנו, מי שהיום מהווים בשר מבשרו של השלטון; בן גביר, מרזל וסמוטריץ' , את "מצעד הבהמות" הראשון, בו צעדו גזעני ימין בצירוף חמורים, עיזים וכלבים כנגד מצעד הגאווה.

מאיה אומרת שגילויי השטנה באותו מצעד לא הרפו ממנה גם בשנתה. גם בשנים הבאות צעדו בראש המצעד אבירי השנאה ובהם פינדרוס, בן גביר ומרזל, וכך שוב ושוב. כל מצעד כזה, והאיומים והחרפות שבאו בעקבותיו, זעזע את מאיה והיא החלה תוהה אם מקומה במדינה המאפשרת אירועים כאלה. ב 30 ביולי 2015, בעת מצעד הגאווה בירושלים, רצח החרדי ישי שליסל את שירה בנקי, ומאיה הרגישה שאינה מסוגלת עוד לחיות בישראל, והחליטה לשוב לצרפת.

היא מתגוררת בפרבר של פריס, אך לדבריה גם בפריס עצמה קל להרגיש בטבע, עם כל הגנים והפארקים בעיר, ועתה יותר מתמיד כאשר ראש העיר Hidalgo סוגרת כבישים ויוצרת יותר ויותר מקומות ירוקים.

בשיחתנו האחרונה סיפרה מאיה שהיא וקבוצת נשים נוספות החליטו לבקר בגני פריס ולדרג אותם על פי רמת הרומנטיות שלהם. היכן הכי נעים לערוך פיקניק, להתנשק ולהתחבק ולבלות שעות שקטות עם מי שאוהבים בלי הפרעות ובלי מבטים של מציצנים.

בין המתמודדים היו כמובן גני Tuileries, העתיקים בגני פריס (המאה השש עשרה) והמאופיינים בצרפתיות שלהם "jardin a la francaise", בהם ניתן תמיד למצוא פינה מבודדת ורומנטית. שהות כאן היא גם מסע תרבות בין הפסלים של Rodin, של Maillol ושל Giacometti.

בגדה השמאלית נבחר כאתר נשיקות גן Luxembourg, אי ירוק בלב פריס, על שביליו, פסליו (למעלה ממאה) ומזרקת מדיצ'י. הגן מחולק על ידי חורשה בין החלק הצרפתי לחלק האנגלי.

פארק Buttes-Chaumont ברובע ה 19, עם מעקה הברזל, הגשר התלוי, המערה והמפל, העצים האקזוטיים והציפורים הרבות נראה כאידיאלי למפגש רווי תשוקה.

הטבע בא לידי ביטוי ב Jardin des Plantes, הגן הבוטני בן ארבע מאות השנים ברובע הלטיני. אפשר לעבור בו בין הצמחים והפסלים כאילו עברנו מיבשת ליבשת ואף להתחיל (או לסיים) את האירוע במוזיאון.

וכמובן, אומרת מאיה, לא התחלנו אפילו לדבר על היערות והפארקים הגדולים; Bois de Vincennes, Bois de Boulogne, שבהם מקומות מסתור רבים לאוהבים, ועוד גנים רבים, גדולים יותר וגדולים פחות המשתתפים בתחרות. לספר על כל אלה נצטרך לקבוע שוב, וזה יעלה לך בארוחה במסעדה שאני אבחר.

מי זכה? שאלתי את מאיה. אנחנו מנסות להחליט כבר שלוש שנים, וטרם הצלחנו לבחור, היא ענתה.

נזכרתי בחמורו של בורדין .