ושוב אני ב RUE DU BAC, רחוב חביב עלי במיוחד עליו הרחבתי במייל קודם, בדרך ל MUSEE MAILLOL אשר ברחוב GRENELLE, לתערוכת ההיפר ריאליזם.
פיסול היפר ריאליסטי מחקה את הצורה, המבנה וההרכב של הגוף או של חלקים ממנו. רמת הדיוק של כל פרט ופרט נותנת לצופה את ההרגשה של הגוף המוצג כמשהו מציאותי.
תנועת הפיסול ההיפר ריאליסטי החלה בארצות הברית בשנות השישים של המאה העשרים, כתגובה לאמנות האבסטרקטית, ונחשבה בתחילתה לאמנות ישנה שעבר זמנה. בשנות השבעים היא צברה תאוצה במדינות רבות ופסלים מוערכים אימצו דרך פיסול זו, כל אחד בחומרים בהם הוא משתמש (גבס, פלסטיק, בד טבול בחומרים, צבעים), בבחירת הנושא, בפרספקטיבה ובלבד שהתוצאה תהיה גוף או חלקים בו המייצגים במדויק את נושא הפיסול.
יש יצירות המתארות גוף במנוחה, יש המדמות גוף בתנועה, אנשים בעבודתם, פנים בצעקה או בצחוק. יש המדמות גוף מושלם ויש של ידיים בלבד, ראש על כן או ראש המחובר לגזע עץ.
המוטו של התערוכה לקוח דווקא מהכיתוב של צייר סוריאליסטי; בציורו LA TRAHISON DES IMAGES (בגידת המראות) מציג RENE MAGRITTE מקטרת והכיתוב תחתיה הוא CECI N'EST PAS UNE PIPE – זו אינה מקטרת. הלוגו של התערוכה שלפנינו המציגה את גוף האדם בדייקנות ולפרטי פרטים הוא CECI N'EST PAS UN CORPS – זה אינו גוף. והכוונה ברורה; למרות הדמיון למציאות, האמנות אינה יכולה להתחרות בטבע, אינה יכולה לתת חיים.
בתערוכה משתתפים ארבעים פסלים ממדינות שונות וכאמור לכל אחד מהם פרשנות משלו. התוצאה מעניינת ואינה מראה שכיח.
ומכאן למיצג ריאליסטי (ואולי אפילו היפר) שונה לחלוטין. בשנת 2020 יובשה זמנית תעלת SAINT-MARTIN כדי לבצע בה עבודות ניקיון לאחר שנים רבות בהן נאספה אליה אשפה רבה. נבנה סכר והוצאו 90,000 קוב של מים. מסתבר שהמראה המלבב של תעלת מים בלב עיר האורות והאהבה מסתיר ממצאים מלבבים פחות. בנוסף לדגים (מי האמין שהם מסוגלים לחיות בתנאים כאלה) שנישלו בזהירות ברשתות והועברו למקום מבטחים ובנוסף לאשפה הרגילה הוצאו מן התעלה מכוניות, אופניים ואופנועים, רהיטים מכל הסוגים והגדלים, מכשירי חשמל ועוד ועוד.
תיעוד ממצאים אלה בצילום מהווה תערוכה ראליסטית בפני עצמה.