יש רגליים לסברה כי הזקנה תגיע לכולנו, אלא אם נתחכם לה ונלך לעולמנו לפניה. בינתיים מחשבות על זיקנה וזקנים מעסיקות רבים. מוכר לנו הסיפור על הזוג שהגלה את הסב הזקן משולחן הסעודה ואילצו לאכול בפינת החדר מצלחת עץ, כדי שלא ירייר על המפה, יפזר פירורים, יפיל וישבור את כלי הסרוויס היקר. והנה האב רואה את בנו הקטן ובידו כפיס עץ ואולר. מה אתה מכין? שואל האב. צלחת לעתיד עבורכם, הורים יקרים.
המשורר CHARLES BAUDELAIRE כותב על הייאוש של האשה הזקנה; LE DESESPOIR DE LA VIEILLE.
האשה הזקנה, המצומקת שמחה לקראת הילד הקטן שכולם רצו לשמחו. ילד קטן, עדין ופגיע כמוה, וכמוה חסר שיניים ושיער שטרם צימח.
התקרבה אליו וניסתה להצחיק וללבב, אך הקטן נרתע בבהלה ומילא את החדר בזעקות רמות.
הזקנה הצטנפה בפינתה, בודדת, ובכתה.
נשים זקנות זמנכן למצוא חן , אפילו אצל ילדים תמימים, עבר.
אצלנו, אברהם שלונסקי, במקרה או שלא במקרה, כתב שיר דומה.
שלוש זקנות יושבות דומם על ספסל ומביטות נכחן. הכל שקט ליד הבית. לפתע הן מבחינות בילד ומתעוררות; וודאי הוא יתום. ניגשות ללטפו.
הילד פורץ בבכי. הלילה בא. הן חומקות אל תוך הבית.
הכל שקט, ורק עלבון מרחף מעל הספסל שהתרוקן.
בודליר ממשיך ומבכה את גורלן של הזקנות הקטנות ברחוב, בשיר שהקדיש לוויקטור הוגו; LES PETITES VIEILLES.
אני פוגש אותן תשושות ברחובות הערים. יצורים מנותקים שהיו פעם נשים. גוון כפוף, גופן מעוקם, בגדיהן אינם מחממים. הרי אלה עדיין נשמות.
הן זוחלות, מוכות באכזריות, נבהלות מכל רעש ובידן שק. מדדות כמריונטות, כחיות פצועות, אך עיניהן תמימות כעיני נערה.
ארון המתים שלהן זעיר כזה של ילדים, ולרגע נדמה שהן צועדות חזרה לעריסה. עיניהן מלאות בדמעות אך לא איבדו את קיסמן.
ו- JACQUES PREVERT כותב להאיר את ימינו, UN POEME POUR ILLUMINER NOS JOURS.
בקושי התחיל היום, וכבר שש בערב. בקושי הגיע יום שני וכבר יום שישי. החודש הסתיים והשנים חולפות. בארבעים, חמישים או שישים שנותינו שעברו איבדנו קרובים, חברים.
לא נוכל לחזור לעבר, אך בכל זאת צריך לנסות להחיות את הרגעים הטובים. לא לדחות לאחר כך כי אז הקפה מתקרר והעדיפויות משתנות, הקסם נעלם, הבריאות מתדרדרת, הבטחות נשכחות, היום הופך לילה החיים מסתיימים.
העבירו מסר זה לאחרים, עכשיו ולא אחר כך, לפני שיהיה מאוחר.
לאה גולדברג, בשני שירים קצרים משירי סוף הדרך.
האחד, האופטימי: ואם מתון מעט הצעד ופסיעתנו קצת כבדה, טובה הרגל הנוגעת באדמה החרדה. וטוב השיר אשר זימרנו בזכרוננו המוותר, ואין דבר שכבר בגרנו ולא חכמנו יותר.
השני, הפסימי: כובד העולם על עפעפינו, ראשנו שח ובכיינו נעלם. האור כבה והזמר תם. הולכים בשיירה דוממת שלווים מאוד. היום פנה ועינינו עצומות.
אל תהיי מרוצה מיופייך, גבירתי, כותב VICTOR HUGO בשירו NE VOUS CONTENTEZ PAS ,MADAME, D'ETRE BELLE.
אל תהיי מרוצה מיופייך, גבירתי. ליבנו מזקין רע אם לא נחדשו. צריך לחשוב, לקרוא, לעסוק בענייני רוח כי להיות רק שושנה מצחקקת – זה עובר. החיים נהיים עצובים, הכל משתנה. היופי הופך לכיעור, חשבי על תחילת הדרך אך גם על סופה. שיניים לבנות ושיער שחור הופכים לשיניים שחורות ושיער לבן.
אל תהיי מלאה מעצמך ושמרי את ידידיך גם לחורף.
להזדקן פירושו להחליף את האש באור בהיר ולהעמיד את הנשמה לפני הלב.
האיום על אובדן יופיה של האשה בא לידי ביטוי כבר במאה ה-16 אצל PIERRE DE RONSARD, ב QUAND VOUS SEREZ BIEN VIEILLE.
המשורר בעניין של אהבה נכזבת וכמו ז'אק פרבר גם הוא נגד דחיות. את שדחית אותי, דעי כי כאשר תהיי זקנה, בערב, לאור הנר, תשירי את שירי; הוא חגג אותי כאשר הייתי עדיין יפה.
אני אהיה אז תחת האדמה. רוח חסרת גוף, נח תחת הצללים, ואת תהיי בביתך זקנה כפופה, מתחרטת על דחיית אהבתי.
בחרי בחיים, אל תמתיני למחר, קטפי היום את שושני העתיד.
ואילו VOLTAIRE כותב על הגבר המזדקן.
יש הסבורים שזקנים בני שבעים ושתיים צריכים לטפח את גופם ורוחם כצעירים ולשאוף להישגים, ואכן בין קודמי היו בני שמונים ששרו שירים לעידוד עצמם.
אלה סברות מוטעות. בימי הסתיו האחרונים כבר לא רואים את צבעי הפרחים, את האחו ואת הרועות בו. האצבעות בוגדות, הראש קר והמחשבות מעטות. נותר רק הרצון לשלוט.
מאהב זקן, זמר זקן, הם בלתי נסבלים, שהרי המסיבות, השירה, האהבה והיין הם נחלת הצעירים.
ואיך נוכל ללא BREL מיודענו השר על הזקנים; LES VIEUX.
זקנים אינם מדברים, אלא מזווית העין. גם העשירים בהם עניים. אין להם אשליות. בתיהם נקיים בריח לבנדר ומילים ישנות. גם אם הם שוכנים בפריס הרי שחייהם מחוצה לה.
אולי צחקו יותר מדי ועתה קולם סדוק בדברם על העבר. אולי בכו יותר מדי ועתה דמעות מעטרות את העפעפיים. ואולי הם רועדים כי המטוטלת בשעון שבסלון אומרת: אני מחכה לכם.
זקנים אינם חולמים. הספרים נרדמו, הפסנתר סגור, החתול הקטן מת, היין שוב אינו משמח אותם. תנועותיהם קפואות והחיים עוברים בין המיטה לכורסה, ואם ייצאו מהבית הרי זה להשתתף בהלוויה של מי שמת לפניהם שיישכח מהר. והמטוטלת אומרת: אני מחכה לכם.
זקנים אינם מתים. הם נרדמים יד ביד, חוששים ללכת לבד לאיבוד, אך אובדים. בן הזוג נותר בגיהנום של חייו, וממתין למטוטלת האומרת: אני מחכה.
דוד אבידן, בשירו האלמותי ערב פתאומי, אותו כתב בהיותו בשנות העשרים, אינו אופטימי יותר מברל .
אדם זקן מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם. המים פושרים, הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו. מה יעשה? מה יקרא בספריו שרוחות פרצים מעלעלות בהם? רק במאמץ יזכור קרב רחוק צמא ניגודים וכישרון וסיכויים. הוא מעלה מגרונו חרחורים כשל נמר צעיר, אך נמריו נעלמו. הוא חולם שעוד ייצא לצייד כבצעירותו וישאיר את השנים מאחור, אך הן כבר חלפו.
הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון, בחלון ראש עויין בא לקחתו. מותו לא יהיה מוות מפואר; לא מלך הוא וייפול לא על חרבו.
גם דוד פוגל אינו משדר אופטימיות בענייננו;
הוא שר על הגביעים המלאים שנשאנו בצעירותנו. אלה היו חיינו אותם שפכנו בחופזה לאורך הדרך.
עכשיו יורד היום ואנחנו עייפים וכלינו ריקים.
ויש שאינם משלימים עם גרסת הזיקנה האומללה. BRIGITTE FONTAINE שרה על האיסור PROHIBITION.
הראיתי ברכבת את כרטיס האזרח הוותיק שלי לחזיר החוצפן, שהסתובב בצחוק מלגלג. אני זקנה ואני דפוקה, ואמות בקרוב, אך בינתיים אחמוק לתא השירותים ואעשן לי בנחת סיגריה.
החיים מלאים באיסורים; אסור לעשן, אסור לשתות אלכוהול, ולא רוצים לראות זקנים במקומות ציבוריים. אולי גם יטילו איסור על זיונים מעל גיל שישים. גם על החולים ייאסר לשהות ברחוב. הם ייזרקו לבית אבות שכוח אל או לקבר.
כל זה מחכה לי. בינתיים אמשיך להזדיין, לעשן ולשתות אלכוהול, ללא אמונה וללא חוק, וכשיגיע מותי אשמח לקראתו.
הזמר ROCHE VOISINE אינו רוצה להזדקן J'VEUX PAS VIEILLIR.
אנ'לא רוצה להזדקן. זה שקר שהחיים מלמדים אותנו להזדקן. אני רוצה לחזור בזמן ולא למות. לחיות בלי למהר, בלי קמטים, בלי לסבול יותר מדי ובלי לראות את חברי מתים.
אנ'לא רוצה להזדקן. רוצה לראות את ילדי גדלים מאושרים. רוצה לראות את העולם משתנה עם הזמן, לא להשתתף בהצגה האחרונה.
אנ'לא רוצה להזדקן. רוצה לשבת שוב על ברכי אבי, לשחק בחצר בית הספר, להאמין בחג המולד, ולמצוא לי בקתה ביער בה אחבא. לא רוצה למות.
אנ'לא רוצה להזדקן.
ושוב אנו חוזרים לברל, והפעם בבשורה שונה משירו הקודם. כאן הוא שר על בנות פלנדריה LES FLAMANDES (ראה גם את ביצועה של חווה אלברשטיין), הממשיכות לרקוד בכל גיל.
בנות פלמנדריה רוקדות בימי ראשון בלי לומר דבר. הן אינן דברניות. רוקדות בכל גיל. כשהן בנות עשרים הן רוקדות כי צריך להתארס, להתחתן ולהביא ילדים. כך אומרים ההורים והכומר. לכן הן רוקדות. בנות שלושים רוקדות בלי לרעוד. הן אינן מהרועדות. הן רוקדות ומביאות כבוד להורים ולכומר בגדלן את הילדים ואת גידולי השדה. לכן הן רוקדות. בגיל שבעים הן אינן מחייכות. הן אינן חייכניות. ממשיכות לרקוד ולהראות שהנכדים והתבואה עולים כפורחים, והפעם הן לובשות שחורים כהוריהן, כפי שרוצה הכומר (ההורים כבר אינם).
הן ממשיכות לרקוד גם בגיל מאה, הן אינן נחלשות. הן לא מהנחלשים. הן מראות שהכל עדיין טוב ורגליהן איתנות, אבל זה ריקודן האחרון לפני שתצטרפנה להורים ולכומר. הנה כי כן, גם במות הבעל (ואנו תמיד הולכים ראשונים), עדיין יש תקווה ושמחה.
בנימה מפויסת שר JEAN-MARIE VIVIER להזדקן VIEILLIR.
להזדקן זה לשמור את הנעורים כזיכרון יפה. ללמוד להאיט ולהשלים עם זה שלא כל מה שיכול היה גופנו לעשות יוכל לבצע גם עכשיו. לדעת שכל שערה לבנה מקורה בחלום עבר.
להזדקן זה לאחל לילדים עתיד מאושר, לתת להם ללכת בדרכם. לחזר אחרי אשה ולא רק בשל ישבנה המפתה.
להזדקן זה לעשות אהבה ברוך, ללחוש בעדינות, לאחוז בידה, לא לחשוש לומר אני אוהב אותך, ולומר לה שאם בגדתי הרי שבגדתי בעצמי.
להזדקן זה להיכנס לכנסייה ללא סיבה, לרעוד למראה הצלב והקדושים, ולדעת שערב אחד, לאו דווקא במקום ובזמן שנבחר, תכבה השלהבת.
גם חנוך לוין, בשירו היפהפה היתה לה ארובה לבנה, מתאר שלווה והשלמה. הזקן והזקנה צופים על הים. היום יהיה יום יפה, הם אומרים. אין עננים, הים מתנוצץ כמו ראי. באופק רואים אניה השטה לעבר החוף ויש לה ארובה לבנה.הזקן ייצא למסע באניה לאיים רחוקים עם הקפטן ידידו, והזקנה תמתין ותסרוג אפודה. היום היה יום יפה. היתה לה ארובה לבנה.