מחכים

כולנו מחכים. כל הזמן.

שנות אלפיים, אומר ההמנון שלנו, חיכינו להיות עם חופשי בארצנו. שבע שנים חיכה יעקב לאשתו. יש ביננו המחכים למשיח ומאמינים שאף על פי שיתמהמה בוא יבוא.

אנו רואים עכשיו את "התור הארוך בעולם" בו מחכים אלפי אנשים לעבור על פני ארונה של מלכת אנגליה, שבנה חיכה שבעים שנה להכתרתו. בשדות התעופה שלאחר הקורונה מחכים שעות רבות בתור לבדיקה הבטחונית ולעלייה למטוס.

ביום יום אנו מחכים בפקקי התנועה, בתור לאוטובוס, בקופת חולים, בתור לניתוח, בסופרמרקט, בבנק, במשרדי הממשלה, בעבודה, במארב למחבלים. אנו מחכים להרכבת ממשלה, למלחמה הבאה שתגיע ועוד ועוד.  חיינו עוברים בהמתנה.

אחרים מחכים לאהבה, שתגיע או שלא.

אחכה,  DALIDA  שרה , J'ATTENDRAI. גם רבות אחרות שרות שיר זה.

אחכה יום ולילה, תמיד, לשובך, שלא כמו הציפור הבורחת לקן לחפש שיכחה. הזמן עובר והולם בלבי בכבדות, הרוח נושאת קולות רחוקים ואני מקשיבה אך איני שומעת.

ואני אחכה לשובך.

לעומתה EDITH PIAF אינה מצפה כבר למאום JE N'ATTENDS PLUS RIEN.

כל אחד הולך בדרכו. הימים ארוכים והמשא כבד כמשאו של סוס הכושל בדרכו. הלב כואב מהתבוננות בעבר. אין לי דבר פרט לזכרונות ואלה רעים ואני ככלב משוטט ללא חבר שינחם אותי וללא יד שתתמוך בי. כשהייתי צעירה היו לי צעצועים, כשהייתי לאשה היו לי תכשיטים, העברתי את החיים בריקודים ובשירה עד שברגע אחד ראיתי בעיני אהובי שהוא אוהב אחרת. זה היום בו איבדתי את נשמתי.

איני מצפה יותר לדבר.

יש מי שאינו מאבד תקווה. AZNAVOUR ממשיך לחכות לך גם אם אינו יודע מי את; JE T'ATTENDS.

הימים והלילות חולפים והזמן בוכה ומת, אותו זמן ללא שמחה בו חיי נעצרים, ואני מחכה לך. אני מחכה לנשום, מחכה לאביב, מחכה לצחוק ולהיות שוב בן עשרים. מחכה לים השקט ולסופה, לשלווה וגם להתפרצויות, כי בלעדייך חיי נעצרים. אני מחכה. אל תאחרי לבוא, מהיכן שתבואי ומי שתהיי מהרי, הזמן קצר. את חלומי האלמוני. איני יודע את שמך או את מבוקשך, אך אני חפץ באהבה. כדי שחיי יקבלו משמעות, כדי שהריק יתמלא, אני ממציא אותך ומצייר אותך בדמיוני.

ואני מחכה לך.

גם SERGE REGGIANI טרם הכיר את זו שהוא מחכה לה זמן כה רב; LA LONGUE ATTENTE.

זו המתנה ארוכה לזו שאיני יודע מי היא. אני מדמיין ערב רומנטי, בין עצים ולשפת אגם שליו, גג מכוסה באיזוב וירח מלא ואדמוני כמוך. הכנתי לך טבעת פשוטה מפלטינה אך עלי להחביאה, כי דבר מכל אלה עדיין לא קיים. אחכה לך עד הזריחה, אחכה לך עד הקיץ. מדוע אינך מגיעה? מכתב ללא כתובת. זכוכית שקופה. בואי מחר ונקדיש לך שיר זה. בואי ונכיר ונשלב את גורלנו.

הציפיה ארוכה.

נחכה לשמחה שתחזור BARBARA שרה; ATTENDONS QUE MA JOIE REVIENNE.

נחכה שהשמחה תשוב וזיכרון הכאב שנגרם יעלם. לפני שאומר אני אוהבת, לפני שתאמר אני אוהב, עלינו לחכות שהשמחה תחזור ואוכל שוב לחייך בבוקר. הנח לי לפתוח את הדלת וללכת. עוד אחזור. עלי ללכת לחוף בו נרפאים מאהבה כוזבת ולנתץ את העבר השחור ואת כבלי. אז אוכל לשוב אליך ויחד נשוח בגן פרחי האהבה. אך עתה עלינו לחכות, הזיכרונות עדיין חיים בי ואת קולו של האחר אני שומעת.

העבר אינו רוצה למות.

וכמובן לא נפסיק לחכות בלי BREL ושירו MADELEINE.

הערב אני מחכה למדלן. הבאתי לה פרחים כפי שאני מביא תמיד. היא אוהבת את זה. אנחנו ניסע בטראם ונאכל טוגנים ביחד. היא אוהבת את זה. מדלן היא חג המולד והיא אמריקה שלי, אם כי היא טובה מדי בשבילי כפי שטוענים במשפחתה. נלך גם לקולנוע ואני אומר לה שאני אוהב אותה. היא אוהבת את זה. היא יפה כל כך. היא כל כך כל כך, מדלן לה אני מחכה כאן.

הגשם יורד על הפרחים, כמו בכל הפעמים הקודמות. מאוחר כבר לטראם ולטוגנים ולקולנוע. היא לא מגיעה. אני מחכה, את הפרחים זרקתי, כמו תמיד. אני נשאר לבדי עם מילות האהבה שלי. היא יפה כל כך. היא כל כך כל כך. היא כל חיי. מדלן שלא תגיע.

אבל מחר אחכה לה שוב. נעשה הכל והיא תאהב את זה.

והמחזאי , במאי, סופר ומשורר BECKETT כתב (בצרפתית) את EN ATTENDANTE GODOT, מחכים לגודו, ממבשרי תיאטרון האבסורד. שניים מחכים מידי יום לגודו על אם הדרך, בצל העץ. אחרים באים והולכים, אך השניים, גוגו ודידי, יישארו במקומם וימשיכו לחכות לגודו שכמובן לא יגיע לעולם.

ולבסוף ישראלית אחת מחכה; אחכה לך שרים הנשמות הטהורות. אחכה לך, בוא אל פינתנו ואסוף אותי אל תוכך. אחכה לך בסוף הדרך. קח את הדמעה, את הכאב. אנשום עמוק את צווארך, איאבק בתוך גופך, בשדה הקרב שלנו את מותי אמצא איתך, אוהב.

אחכה לך.