כמו Marcel Proust גם אני פסעתי בעקבות. לא אלה של הזמן האבוד, אלא בפריס, בעקבות מנורה אחת ושני ומכשירי רדיו, והנה סיפור המעשה;
ברגע של היסח הדעת גרמתי לקצר רבתי בדירה. הקצר לא הסתפק בהורדת נתיך אלא הגדיל עשות וגרם להשבתת לוח החשמל כולו. החשמלאי שהוזמן התארח בדירה כארבע שעות והחיוב בשל החלקים והעבודה הגיע לגבהים בלתי ידועים עד כה. נפרדנו כידידים, העשיר (הוא) והעני (אני).
כדי להביע את מורת רוחי מהבגידה החשמלית , הוצאתי לרחוב את המנורה העומדת בסלון ואת שני מכשירי הרדיו שליוו אותי כאן בעשרים השנים האחרונות. הם נלקחו בתוך דקות. עכשיו החל המסע לרכישת ידידים חשמליים חדשים.
עם המנורה היה קל. די היה בסיור בן שעתיים בשכונה ובסביבותיה כדי לעבור במספר חנויות רלבנטיות ולבחור בשמש הביתית שתאיר את חשכת חיי בשנים הבאות.
עם המכשירים המוסיקליים הסיפור היה אחר לחלוטין, והזכיר את נדודי בני ישראל במדבר.
וזאת יש לדעת; לפני שנים רבות מסרתי בטיפשות את אוסף התקליטים הנכבד שלי, בשל השינויים הטכנולוגיים דאז. עם הקלטות (הקסטות) והדיסקים כבר הייתי חכם יותר ואני מחזיק בהם עד היום, כאן ובארץ. גם שימוש באפליקציות השונות דהיום אינו מייתר את האוסף. מה למשל ממכר יותר מעשרות קסטות עונת הדובדבנים של עמנואל הלפרין על ההסטוריה של השנסונים בצרפת מתחילת המאה העשרים? לכם נותרה רק הקינאה. ברור שדרישותי ממכשירי האודיו הנדרשים כללו יכולת ניגון קלטות ודיסקים.
נערכתי כיאות. מיינתי חנויות חשמל בגוגל לפי כתובות ובלב עולז ורגל קלה יצאתי למסע. הקלות הנסבלת (לא זו של קונדרה) של מציאת המנורה הרעיפה עלי אופטימיות זהירה. הרגשתי שאני מהווה קבוצה מגובשת ונחושה שהצלחתה מובטחת, ובזמן קצר. חשבתי שאוכל להוסיף מסלול למדריכי התיירים שיתאים גם למתקשי לכת; פריס בעקבות הנגנים החשמליים. המציאות טפחה על פני.
ברור שמספר החנויות לטלפונים סלולריים מתחרה במספר המרצפות במדרכות פריס. אפילו חנויות מצלמות, למרות המצלמות בטלפונים, מתרבות (למה?) מביקור לביקור. מכשירי חשמל למטבח ושואבי אבק (שתמיד מוכרים קומפלט) קל מאוד להשיג אותם כעת.
ומה לגבי מושאי חפצי? שעות של שיטוטים. חלק מהחנויות סגורות בכלל (קורונה?), באחרות הביטו בי ברחמים; מוכרים קשישים מסרו בגאווה כי הם מתקדמים עם העולם האלקטרוני וכבר שנים אינם מחזיקים מוצגים כאלה. אחד אף הפנה אותי למוזיאון המדע של פריס. מוכרים צעירים לא ידעו כלל במה מדובר.
ברגליים כושלות וגוף דואב המשכתי לנוע, בזוכרי את שאמר נפוליאון: הניצחון שייך למתמידים. הוא צדק. על סף הכניעה נמצאו הבנים האובדים. אימצתי אותם אל לבי, חשתי הביתה, ועתה הם מנעימים זמירותיהם לאור המנורה חברתם.
