המוות, כמו האהבה, זכה ליצירות רבות בשירה, בפרוזה ובשאר סוגי האמנויות. קבלו על קצה המזלג.
הנוטה למות, בשיר Le Moribond של Jacques Brel, נפרד מידידיו ועורך איתם חשבון. למרות כל מה שהיה הוא סלחן ברגעי מותו ומבקש על אשתו..
אנו נפרדים אמיל, הוא אומר. חיבבתי אותך. שתינו יחד אותם יינות, אותן נערות ואותם מכאובים. קשה למות באביב, אך אני הולך ושלווה בנשמתי. אתה היית טוב כלחם לבן ואני יודע שתדאג לאשתי. אני רוצה שתצחקו, שתרקדו, שתיהנו כמטורפים כאשר יניחו אותי בבור.
אנו נפרדים כומר. חיבבתי אותך. לא היינו באותו מקום, לא הלכנו באותה דרך, אך חיפשנו את אותו נמל. אתה היית איש סודה ולכן אני יודע שתדאג לאשתי. קשה למות באביב………..אני רוצה שתצחקו…………..
אנו נפרדים אנטואן. לא חיבבתי אותך כלל. אני מתפגר מלהתפגר היום כשאתה מלא חיים, ועמיד יותר מהשעמום. אתה היית מאהבה של אשתי ואני יודע שתדאג לה. קשה למות באביב….. אני רוצה שתצחקו……..
אנו נפרדים אשתי. חיבבתי אותך. היום אני עולה על הרכבת לאלוהים לפנייך, אך לבסוף כולם עולים עליה. אני הולך בעיניים עצומות כפי שעצמתי אותן בעבר, ואני יודע שתדאגי לנשמתי. קשה למות באביב…… אני רוצה שתצחקו……
ל Brel שירים רבים הדנים במוות. הנה אחד נוסף; Le Dernier Repas, הסעודה האחרונה ( השם מזכיר את זו של ישו). כאן מתכנן הנוטה למות את האירוע.
בסעודתי האחרונה ארצה לראות את אחי, כלבי וחתולי ואת חוף הים. ארצה לראות גם כמה סינים מחופשים לבני דודי. ארצה שהבאים ישתו מיין המיסה הטוב ואחרי הכמרים יזללו תרנגולות פסיון מפריגור. אחר כך שיביאו אותי לראש הגבעה שלי, רוצה לראות את העצים וענפיהם נמים. אזרוק אבנים לשמיים ובפעם האחרונה אצעק "אלוהים מת".
ארצה לראות, בסעודתי האחרונה, את החמור שלי, את התרנגולות ואת האווזים, את הפרות ואת הנשים. ארצה לראות את הצחוקים כשהייתי אדון ומלך, והן היו מאהבותי. כשאתמלא דיי להטביע את האדמה, אנפץ את הכוס להשתיק את כולם, ואשיר בקולי קולות למוות הקרב, שירי טרלול שיפחידו את הנזירות הקטנות. ואז שיביאו אותי לראש הגבעה לראות את הלילה המתקדם לאיטו אל המישור, ושם עדיין אעמוד ואעליב את הבורגנים, ללא פחד וללא חרטה, בפעם האחרונה.
אחרי הסעודה האחרונה ארצה שיסיימו את הזלילה בביתי. שיושיבו אותי כמלך המקבל את פני הווסטליות שלו. במקטרת שלי אשרוף את זכרונות הילדות, את חלומותי שלא הגשמתי, את תקוותי. אשמור עבור נשמתי רק מושג של שיח ורדים ושל שם אשה. אראה את הגבעה שלי רוקדת, יודעת ומאפילה בריח הפרחים, ואז אפחד, בפעם האחרונה.
ועוד אחד שלו. Tango Funebre, טנגו הלוויה. מה יעשו הבאים לביתו של הנוטה למות. רמז; לא מה שאנחנו מצפים ממתאבלים. גם כאן הוא מזכיר לאשתו את בוגדנותה.
אני כבר רואה אותם, מכסים אותי בנשיקות, פורשים את ידיהם ושואלים בלחש: האם הוא בא, האם הוא הולך, האם הוא עדיין חם או אולי כבר קר. הם פותחים את הארונות, נוקשים על כלי החרסינה, מחטטים במגירות. הם מתענגים על קריאת מכתבי האהבה שלי וצוחקים בקול גדול.
אני כבר רואה אותם מתבוננים בחליפת היער שלי, ומתחרים מי יהיה הכי עצוב ומי יהיה הראשון. הם הביאו את הזקנות שכבר אינן מכירות אותי, ואת הילדים שמעולם לא הכירו אותי. חושבים על מחיר הפרחים ומוצאים שאין זה הולם לא למות באביב בעונה של הלילך.
אני רואה אותם, חברי היקרים המזויפים, מחייכים על משימה שהושלמה, עצובים מדי ונינוחים מדי, מזילים דמעות תנין.
את אינך יודעת, בצאתך מבית הקברות, שאת פוסעת לעבר הגיהנום הפרטי שלך, שלובת זרוע עם האחרון במאהביך, שיגרום לך לבכות אחרת ממני. ואת עצמי אני רואה עצוב וקר בשדה העצמות, בדרך ממנה אין חזרה.
את כל זאת אני רואה וזו חוצפה לדרוש שאשתה רק מים, לא ארדוף בחורות, אתחיל לחסוך, אוהב פילה של מקרל ואצעק: "יחי המלך".
שיר אחרון של Brel ודי: La Mort, המוות.
המוות מחכה לי כזקנה הממתינה למפגש עם החרמש, כדי לקטוף את הזמן החולף. ממתין לי כנסיכה בקבורת נעורי כדי לבכות את הזמן החולף, כמו Carabosse (הפייה הגבנת ביפהפיה הנרדמת) בבעירת חתונתנו כדי ללעוג לזמן החולף.
מי ממתין לי מעבר לדלת? מלאך או שד. ואת ניצבת לפני הדלת. המוות ממתין תחת הכרית, שמא אשכח להתעורר. הוא מקפיא את הזמן ומחכה שחברי יבואו אלי בלילה וממתין שהזמן יחלוף. המוות ממתין בידיך אשר תעצומנה את עפעפי כדי לעזוב את הזמן החולף. הוא מעבר לדלת, שד או מלאך, ואת לפניה.
המוות מחכה בעלים האחרונים של העץ שישמש לארון הקבורה שלי, כדי למסמר את הזמן החולף. הוא ממתין עם פרחי הלילך שיזרקו עלי כדי להפריח את הזמן החולף. הוא מחכה לי במיטה רחבה מכוסה בסדיני שיכחה, כדי לסגור את הזמן החולף.
ומי מאחורי הדלת? מלאך או שד? ואת לפניה.
בשל עוונותיי ובשל הדמנציה הקרבה והולכת, כמעט נשמט במייל שירו של Brel על ידידו המת Fernand. את האות האחרונה בשם לא מבטאים, אך באותיות עבריות אכתוב את השם בכתיב המלא. רק חברו היחיד של המת והסוס המושך את הקרון, מלווים את המת בדרכו האחרונה. אלוהים, הגורם, משקיף מלמעלה.
לאמור שפרננד מת. שמת פרננד. אני לבד מאחור והוא לבד מלפנים. הוא בארון ואני בערפל, הוא בקרון ואני במדבר שלי. לפנים רק סוס לבן, ובמאסף רק אני, בוכה. לאמור שאין אפילו רוח שתפרע את הפרחים שהבאתי.
אני, אם הייתי אלוהים הטוב, היו לי ייסורי מצפון, כי עכשיו יורד גשם, כי עכשיו פרננד מת. לאמור שחוצים את פריס בבוקר השכם, חוצים את פריס והיא נדמית לברלין.
אתה ישן ואינך יודע, אך זה עצוב עד מוות לצאת כאשר פריס עדיין ישנה. אני מת להעיר את האנשים, אני אמציא לך משפחה שתלווה אותך.
ואם הייתי אלוהים הטוב, לא הייתי גאה. אני יודע שעושים ככל האפשר, אך חשובה גם הדרך. אתה יודע, אני אחזור לעתים קרובות לשדה בן הזונה הזה, בו תנוח. בקיץ אעשה לך צל, נשתה את השקט לחייה של קונסטנס. לה לא אכפת.
ובכלל, האנשים מטומטמים, הם יתחילו מלחמה, ואני אבוא לישון איתך לתמיד בבית הקברות. ועכשיו אלוהים, אתה יכול לצחוק, ועכשיו אני הולך לבכות.
ו Shakespeare בסונטה 71 מבקש: אל תבכה אותי לכשאמות. צליל הפעמונים יבשר: הוא איננו, יצא מעולם רשע ושוכן עם התולעים. שכח את היד שכתבה לך באהבה. שכח אותי במחשבותיך המתוקות ואל תיעצב. כשאחזור אלי עפר אל תאמר את שמי, אהבתנו תשוב גם היא אלי עפר. אל תיאנח עלי פן ילעג לך העולם.