שנים הרבה לא ביקרתי באינווליד. הוא נמנה על אותם אתרים אותם "חייב" לראות כל תייר בביקורו הראשון בפריס, ביחד עם ה Tour Eiffel, כנסיית Sacre coeur, ה- Louvre וכיו"ב. אנחנו, הפריסאים נותנים כבוד למסורת אך לא במחיר התחככות במרבדי התיירים הפרושים על כל אלה.
סדרה של צילומים מעניינים מהאוספים של Musee de I'Armee Invalides על קירות תחנת המטרו עוררה בי זכרונות ועניין ולשם שמתי פעמי.
לא הצטערתי.
עד המאה ה 17 לא היה עניין וטיפול של ממש בחיילים ששבו מהקרבות פצועים, נכים או זקנים, פרט לסיוע וולונטרי ואקראי של קהילות דתיות מסוימות.
הקיסר Louis XIV, שהוביל את צרפת למלחמות מרובות, ואף אמר: "Je trop aime la guerre" (אני אוהב את המלחמה יותר מדי), היה הראשון שנתן על כך את דעתו, והצהיר שמחובתה של המדינה להיות נאמנה לנאמנים לה, לאלה שמסרו את גופם עליה. אכן היום, סיסמת המקום היא 350Ans de Fidelite, שלוש מאות וחמישים שנות נאמנות.
בשינוי ממלכים ומראשי מדינה אחרים, עמד הקיסר בדיבורו ובשנת 1670, בבנייה שארכה שלוש שנים בלבד, נחנך Hotel National des Invalides המשמש עד היום, למרות התהפוכות הרבות שעברה צרפת, למטרה לשמה הוא הוקם.
המקום עוסק ביעודו המקורי; משכן למשוחררים קשישים חסרי בית המטופלים ואף מועסקים כאן, מרכז שיקום לחיילים פגועים פיסית ולסובלים מפוסט טראומה, ומרכז מחקר לעזרים ולאברים תחליפיים לנכים.
נוספו לו במשך השנים אגפים. במרכזו נמצאת כנסיית Saint Louis des Invalides או בשמה La Cathedrale aux Armees Francaises. כאן נמצא גם קברו המפואר של נפוליאון.
בצד כל אלה מהווה האינווליד מוזיאון לתולדות המלחמות, עם אוספים עשירים של כלי מלחמה עתיקים ועתיקים פחות, שריונים וקסדות שלא ברור איך נשאו הלוחמים את משקלם, ולכל אלה דברי הסבר מעניינים.
אחרי הצהריים החלטתי לבקר במסעדה אליה נהגתי לבוא פעמים רבות בעבר, במרכזו של L'ile Saint Louis . קראתי עליה לראשונה לפני עשרות שנים, בספרו של טומי לפיד, איש מסעות ואוכל, הלא היא Nos Ancetres les Gaulois, אבותינו הגאלים. זו הייתה מסעדה בה היין זרם חופשי מחבית עצומה, ירקות (בעיקר צנוניות ובצל ירוק) חולקו חופשי, והאוכל היה אכיל. ישבנו בשולחנות ארוכים ופצחנו בשירת שירי עם ושנסונים עד השעות הקטנות של הלילה. עתה, בשל הקורונה, המסעדה סגורה והמקום עומד להשכרה. עצוב.
מעל הכניסה עדיין תלוי דגל לרגל 50 שנה להקמתה. ניסיתי להורידו אך הוא היה גבוה מדי. אולי עוד אחזור עם מוט ארוך ואנכס אותו.
אפילו הגלידה הטובה של Berthillon, השוכן בסמוך, לא הפיגה את העצב.
והקורא יחיאל מוסיף כי כבר במאה ה 17, צ'ארלס הראשון או השני הקים את בית החולים בצ'לסי עבור החיילים החולים ועבור גמלאי הצבא הבודדים, והוא פעיל עד היום וכל ביקור שלו בלונדון מביא אותו לשם. הדיירים לובשים מדים ומסתובבים כך ברחובות כדי שחלילה אם יאבדו את הדרך בגלל הגיל, האזרחים יוכלו לסייע להם ולהחזירם למעון.