יש לי על המדף ספרון קטן בצבע אדום. לא זה של מאו.על כריכתו כתוב; GUIDE MICHELIN ובאותיות קטנות יותר: OFFERT GRACIEUSEMENT AUX CHAUFFEURS דהיינו – מוגש באדיבות לנהגים. בתחתית העמוד רשום EDITION 1900, מהדורת 1900. בצד האחורי של הכריכה כתוב כי הספר אינו למכירה. בהמשך, לאחר שבעליו נעלב משימושים שאינם הולמים בספר, כגון הצבתו כרגל חסרה בשולחן, נקבע לו בשנת 1929 מחיר של 25 פרנק, המחיר עודכן מעת לעת ובשנת 2019 הועמד על סך 20 אירו.
העותק שלי נקנה באחד משווקי הפשפשים של פריס. ידיד מלומד הסביר לי שאין מדובר כלל במהדורה האמיתית, אלא בשחזור, אך אני בשלי: זו מהדורה נדירה של המדריך האגדי מלפני מאה ועשרים שנה וקצת יותר.
בספר כארבע מאות עמודים, בפורמט של 10X15 ס"מ. לוח העניינים: מבוא, נקודות מכירה לצמיגי מישלן, הוראות תחזוקה לצמיגים, מחירי דלקים, רשימת תחנות דלק, סמלי תמרורים וסימני דרך, ערים בסדר אלפביתי והשירותים הניתנים בהן (תחנות דלק וצמיגים, מלונות, מסעדות, שירותי חירום ועוד), ואפילו מועדי הזריחה והשקיעה לפי חודשים כדי שהנהג יתאים עצמו לשעות החשיכה. בספר שלל עצות פרקטיות לנהג ואף פרסומות למוסכים, יצרני מכוניות ואופניים(כולל הלהיט – אופניים מתקפלים).
רכב חשמלי, שאנו סבורים שהוא חידוש של המאה הזו, היה נפוץ כבר אז. כשליש מהמכוניות הונעו בבטריות והן זוכות בהתאם להתייחסות במדריך בן מאה ועשרים השנה. מנוע הבנזין גבר עליו בשל מחירי דלק זולים, מחיר רכב נמוך יותר, חידושים טכנולוגים וזמינות תחנות דלק. רק עתה, לאחר מאה ועשרים שנה,אנו זוכים להיפוך התופעה.
מדריך מישלן האדום LE GUIDE ROUGE הפך עם הזמן לתנ"ך של המסעדות והמלונות, וכולל גם מפות ערים ומידע תיירותי. כלולות בו גם מסעדות שאינן מדורגות אך הן ברמה גבוהה, וכמובן אלה המדורגות בכוכב אחד עד שלושה. הדירוגים מעלים או מורידים בקודש, מקיימים או שוחטים מסעדות ושפים. נוסף לדירוג האוכל בכוכבים קיים גם דירוג (סכינים ומזלגות מוצלבים) של הצד הפיזי של המסעדה ושל חווית השהייה בה. נשים שפיות מהוות כעשרה אחוזים מכלל המעוטרים בכוכבים, אך גם מספרן המוחלט במסעדות נמוך בהרבה כמובן.
ששה ישראלים זכו עד עתה בכוכבי מישלן, אך אף לא אחד מהם במסעדה בארץ. עם זאת לחלקם מסעדות גם כאן, אולם ללא כוכבים בינתיים. סיבה מרכזית לכך היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין להם בעצם לאן ללכת; המדריך אינו בוחן מסעדות בישראל, בין אם בשל גודל ואיכות השוק ובין אם מסיבות פוליטיות.
לזכות המדריך עומדת העובדה שהוציא מהדורה מיוחדת בזמן סגרי הקורונה; מסורת לא עוצרים גם בעת מגיפה. LA REGNE DE LA TRADITION.
"לא באתי לשבח את קיסר אלא לקבור אותו", כדברי מרקוס אנטוניוס. הופעה במדריך וכמובן דירוג בכוכב/ים הם משאת נפשו של כל מסעדן. האומנם? תמיד? במייל זה נעבור דווקא על הצדדים הנעימים פחות.
הטוענים כנגד המדריך והדירוג סבורים כי המדריך נותן עדיפות לאוכל בניחוח צרפתי לעומת מטבחים אחרים, פועל באיטיות הן לגבי הענקת כוכבים והן לגבי הסרתם, אינו מפרט די את הנימוקים לדירוג וגם לא את תיאורי המסעדה והאוכל המוגש בה. במספר מקרים אף הועלו טענות לקשרים לא הולמים בין פקחי המדריך למסעדנים.
בשנים האחרונות מתקיימת תופעה, עדיין לא רווחת מאוד, לפיה גם שפים מוערכים מוותרים על הכללתם בדירוג בשל ההוצאות העצומות המתחייבות מעמידה בו ובשל הלחץ התמידי לשמר אותו לאורך זמן. דוגמה מצערת לתופעה הוא השף BERNARD LOISEAU שהתאבד לאחר שירד בדירוג (אמנם של GAULT&MILLAU) וחשש מהורדה דומה במישלן. שפים אחרים שירדו בדירוג עברו אירועים קשים, מהתמוטטות עצבים ועד פשיטת רגל.
אחרים בחרו במאבק כנגד המדריך. השף המוערך MARC VEYRAT מ HAUTE-SAVOIE איים בהחרמת המדריך ותבע אותו בשל הורדת כוכב מתוך שלושה, אך הפסיד בתביעה. גם הורדת כוכב ממסעדתו של אחד המפורסמים בשפים, PAUL BOCUSE, הביאה להתלהטות יצרים ומלחמת הכל בכל.
המלחמה המתוקשרת ביותר התחוללה בין מסעדת LA TOUR D'ARGENT בפריז (כן, זו היקרה מאוד שבקומת הכניסה שלה בין היתר צילומי נכבדי הפוליטיקה הישראלית שנהגו לבקר בה) למדריך. יום 22 בפברואר 2006 היה יום שחור למסעדה; הבעלים, CLAUDE TERRAIL בן ה- 88 אושפז בבית חולים, יש חששות להתפרצות שפעת העופות בחוות הגידול של הברווז המיוחד המככב לתפארת המסעדה במשך מאות שנים, וגרוע מכל; מדריך מישלן הוציא הודעה לעיתונות לפיה היא הורדה לדרגת כוכב אחד. הנהלת המסעדה הוציאה מיד הודעה מטעמה לפיה כלל אינה מעוניינת להופיע במדריך, זה הוציא הודעה מטעמו, וכן הלאה וכן הלאה. גם בין מבקרי המסעדות ניצת ויכוח האם יש הצדקה להורדה או אין. המלחמה בכל אמצעי התקשורת נמשכה תקופה ארוכה בהתלהמות רבה, אך התוצאה לא שונתה.
ואנקדוטה למצב ההפוך; בשנה שעברה ביקרה בלוגרית מוערכת (כולל במגזין טיים) במסעדת האחים האיטלקית. למסעדה כוכב מישלן וסיכמה את הארוחה שעלתה 200 אירו לאדם; לא היה די במנות כדי להשביע, הן אינן טעימות, השירות גרוע והשיא מעורר הדחייה היה קצף תפוז המוגש בכלי בצורת פיו של השף – משהו שמזכיר ארוחה בבלפור בה הוגש הקינוח בכלי דמוי נעל. לא ממש מצדיק כוכב, הלא כן?