נשים אוהבות להתנשק. אין הכוונה לנקירת ציפור בלתי מחייבת בלחי, בסגנון הגברת הפולניה, או להפרחת מצמוץ קולני מעבר לכתף בסגנון עדות המזרח. כאן מדובר באקט לוחמני-תוקפני שתכליתו סימון טריטוריה ובעלות, כהטבעת מיכוות ברזל מלובן בצלעות הבקר. הן תגדנה שמדובר בביטוי לגיטימי לתשוקה ואולי אף לאהבה,

בשנתי האחרונה בביה"ס התיכון אליאנס הכיר לי גדי, שהיה מאמן הג'ודו שלי, את מסעדת קוסקוס שה נדיה בפינה מול כיכר מלכי ישראל. אצלנו בבית אכלו ז'רקוייה (הידוע גם בשמו זראזה), עוף במרק איטריות, רגל קרושה וגפילטע פיש. הקוסקוס למינהו, הגרגירים על הלשון והתוספות לבחירה היוו

אין משחק קלפים, או בעצם כל משחק, מרגש וממכר כפוקר. ראו את אליפות העולם בפוקר בלאס ווגאס, היכנסו לאתרי המשחק או טוב יותר – קראו את הקוביוסטוס של דוסטוייבסקי או הצטרפו למשחק בעצמכם ותאמינו.   בראשית שנות השמונים היינו רביעייה, לפעמים חמישייה, למפגש פוקר פעם

Tombe la neige. השלג יורד, והיא לא תבוא הערב. השלג יורד ולבי עוטה שחור. תהלוכה של משי בדמעות לבנות והציפור על העץ שרה את הקסם. את לא תבואי הערב והשלג יורד, זועק יאושי. השלג יורד כסחרחרת אדישה. השלג יורד ואת לא תבואי הערב. השלג יורד

הלך לעולמו Alain Delon. כתבתי בעבר עליו ועל בני דורו J.P Belmondo  ו- J.L. Trintignant. לא אפרט כאן שוב. עושים זאת יפה מוספי העיתונים והרשתות בכל השפות. אסתפק שוב רק בציטוט של Piaf: כיף לצאת לבלות עם בלמונדו ולחזור הביתה למיטה עם דלון.  אבל הנוסטלגיה

ובמעבר חד (ביטוי שגור אך חסר הקשר באולפני הרדיו והטלוויזיה) אל שירים בני עשרות שנים (צרפתיים כמובן). כל הקבלה למצבנו הנוכחי היא באחריות הקורא בלבד. את הראשון שר SERGE REGGIANI, שחקן, קומיקאי וזמר נפלא שבישראל משום מה כמעט שאינו מוכר. זהו שירו הנבואי כמעט  Les loups