היום החל בהליכה ארוכה (מאוד), קרה (מאוד) ורטובה (מאוד) שחייבה הכרה בכוחות איתני הטבע ובמגבלותי וחייבה עצירת ביניים בבית קפה והמשך במונית של איגור הנהג, והכל לכיוון Cité de la Musique . האירוע; תערוכת צילומים, סרטים, כיתובים, איורים, והכל על או של צ'רלי צ'פלין, שעתה מלאו מאה ושלושים שנה להולדתו.
על התערוכה נודע לי משורה של צילומי ענק הלקוחים מסרטיו שהוצבה בתחנת Gare de Lyon הסמוכה לביתי.
בקריית המוסיקה אשר ב La Villette (עליה כבר כתבתי בעבר) מתקיימות מדי פעם תערוכות מושקעות שעניינן מוסיקה ומוסיקאים – יוצרים ומבצעים, קלאסיים ועכשוויים. התערוכה היא בחסות התזמורת הפילהרמונית של פריס ושמה Charlie Chaplin – Orchestre.
בוודאי לא אתחיל לספר על האיש, חייו ופועלו – קטונתי. התערוכה מספרת את סיפורו בכל הכלים האפשריים. תחושה מיוחדת עברה בי בצפייה בקטעים מסרטו "הדיקטטור הגדול", מסיבות מובנות.
אצפה שוב במרתון של סרטיו השמורים בביתי עם שובי לישראל.
בערב מסע נוסף אל העבר.
בפריס עולים מדי פעם מופעי שירה משירי משוררים ו/או זמרים שאינם עוד איתנו. לעיתים קרובות טוב היה שלא היו מתקיימים משהיו מתקיימים, והיו מותירים אותנו עם הזכרון הטוב של המקור.
הפעם היה מופע מצויין של שירי ז'אק ברל. המבצע, Jacques Barbaud , המכונה Jacques B. דומה לברל בהופעתו החיצונית, מתלהב כמוהו, עושה שימוש רב בידיו , מזיע כברל ואפילו מתיז רוק כמוהו. מעבר לכל אלה הוא שר כמעט כמוהו ולרגע נדמה שהמנוח שב אלינו מהמחוזות הרחוקים אליהם עבר לפני כארבעים שנה. התרגשתי.
