הרישום בראש הפוסט- מתוך תערוכת רישומים בעקבות קפקא- בקיבוץ מחניים.
הסופר גור וידל אמר פעם: "תמיד כשקורה משהו טוב לחבר שלי, משהו מת בתוכי". אני מניח שניתן להסיק מכאן גם את המבלהיפך.
אין כמו שירה, המתארת אומללות של אחר, להפיכת רוח נכאה לרנן ציפורים.
יש הסבורים כי השיר הראשון כאן הוא תרופה בדוקה למצבים המתוארים באלה הבאים אחריו.כתב אותו Mike Altman ל M.A.S.H;
Suicide is painless
התאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה תמיד היא בידי
בבוקר בין הערפילים
אראה מראות נעלמים
שם ממתינים הכאבים
אני רואה וגם מבין
שהתאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה תמיד היא בידי
משחק חיים הוא מסובך
אני יוצא בו מנוצח
הקלף שלי יושלך לפח
לכן אני אומר זאת כך
התאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה תמיד היא בידי
פגיון הזמן לעור חודר
הוא לא כואב אך מחורר
ועם כל רגע שעובר
הוא מחייך, מכאיב יותר
התאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה תמיד היא בידי
אדם פנה עם שאלות
שבמהות, דרש תשובות
הלהיות או לא להיות?
עניתי לו: עזוב שטויות
התאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה תמיד היא בידי
התאבדות אינה כואבת
אך שינוי היא מחייבת
והבחירה בידך כמו בידי
Baudelaire כתב מתוך Reve Parisien
עת פקחתי עיני רושפות אש
רואה את חורבות ביתי
הרגשתי שאת תוכי כובש
חודו של סבלי הארור, הפרטי
המטוטלת בקול נכאים
צלצלה, אלימה, צהריים
אך בעולם העצוב, הקופא
רד מסך מחשכים משמיים
Pervert כתב – מתוך Paroles:
Le desespoir est assis sur un banc – הייאוש יושב על ספסל
בכיכר על ספסל
יושב איש הקורא לעוברים ושבים
הוא מרכיב משקפיים וחליפה אפורה ישנה
הוא מעשן בדל קטן הוא יושב
הוא קורא לך כשאתה עובר
או שפשוט עושה לך סימן
אל תסתכל עליו
אל תקשיב לו
המשך בדרכך
עשה כאילו לא ראית אותו
כאילו לא שמעת אותו
זרז את צעדיך
אם תביט בו
אם תקשיב לו
הוא יעשה לך סימן ואיש
לא יוכל למנוע ממך לשבת לידו
הוא מתבונן בך ומחייך
ואתה סובל נורא
והוא ממשיך לחייך
ואתה מחייך חיוך זהה
בדיוק
ככל שתחייך יותר תסבול יותר
קשה
ככל שתסבול יותר תחייך יותר
ללא תקנה
ואתה נשאר שם
יושב קפוא
מחייך על הספסל
ילדים משחקים לידך
העוברים ושבים עוברים
בשקט
הציפורים עפות
מעץ לעץ
ואתה נשאר שם
על הספסל
ואתה יודע אתה יודע
שלעולם לא תשחק
כמו הילדים
אתה יודע שלעולם לא תעבור
בשקט
כמו העוברים ושבים
שלעולם לא תעוף
מעץ לעץ
כמו הציפורים.
Thomas Wolfe כתב ב- No Door:
האיש ישב מול החלון וצפה אל הרחוב שבחוץ. ראיתי אותו פעמים רבות ומעולם לא עשה דבר, רק הביט מבעד לחלון במבט בוהה.
נדמה שדעך אט אט והתמזג עם המחסן שמאחוריו, עם הלבנים המאובקות והקרשים המזוהמים ונעלם בתוכם…….
פניו החיוורות נדמו לי כפני העלטה ופני הזמן…. הם היו תלויים מעל כמו שופט חמור סבר או כמו הגורל, כמו עד נוגה אך אדיש לכעס, למתח ולחוסר האונים של החיים.
כמובן שגם מקורותינו משופעים בייאוש; ספר איוב, פרק ג'
יאבד יום אוולד בו והלילה אמר הורה גבר. היום ההוא יהי חושך אל ידרשנו אלוה ממעל ואל תופע עליו נהרה. יגאלהו חושך וצלמוות
תשכן עליו עננה יבעתוהו כמרירי יום. הלילה ההוא יקחהו אופל אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבוא. הנה הלילה ההוא יהיה גלמוד.
אל תבוא רננה בו. יקבוהו אוררי יום העתידים עורר לוויתן. יחשכו כוכבי נשפו יקוו לאור ואין ואל יראה בעפעפי שחר. כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיני. למה לא מרחם אמות מבטן יצאתי ואגווע.
