כשזה לא הולך זה לא הולך

בשהותי הקודמת בפריס קרה הבלתי יאמן. כל המופעים שראיתי היו מוצלחים, אפילו מאוד, ועל כך כתבתי.

הפעם הגיע מועד התשלום. השתתפות בצער והבעת אמפטיה יתקבלו ברצון ובתודה.

הלכתי שוב למועדון הג'אז 38Rivoli, השוכן במעמקי מערה ימי בינמית מרשימה. אני לקוח קבוע ונאמן. המועדון ששמר תמיד על אוירה זרוקה משהו של שנות הששים, אוירת כיף בלתי מכופתרת, מתהדר עתה בכסאות מרופדי סקאי מהסוג השכיח בחדרי המתנה של רופאי שיניים, ללא כל מרווח ביניהם. השולחנות הקטנים נעלמו ואת כוסות המשקה נגזר להחזיק עד תום המופע, לגלגל מתחת לכסאות או לדרוך הלוך ושוב על השכנים בכיסאות הצפופים. חצי קיר כוסה בלוגו של המקום בצבע זהב מבריק הדוקר בעיניים.

נגן החצוצרה סבל מעויתות בפניו וסובב כל העת את ראשו. נראה היה שאו טו טו הוא יתנתק מהצואר. נגן הסקסופון חבש כובע תינוקות סרוג שכיסה את אוזניו. הפעלתי תעצומות נפש שלא להעיף אותו (את הכובע). נגן הקונטרבס והמתופף היו חמודים ועשו כמיטב יכולתם. הם גם ניגנו.

בערב אחר חזרתי ל Bel Canto, מסעדת ה Diners Lyriques אשר ברציף ליד בית העיריה. המלצרים המזמרים היו מצוינים, שרו בקולות טובים אריות מלה טרוויאטה, דון ג'יובני ועוד. אבל האוכל היה פשוט רע. הסלטים, גם אם נקראו בשמות אחרים, היו כולם זהים, כללו אותם עלים טבולים בחומץ שטעמו תעשייתי. הדג היה חסר טעם, רכרוכי ולח. העוף כלל ככל הנראה דווקא כנפיים. בפעם הבאה אגניב מנת שווארמה או משהו.

לפני שבועיים הייתי במופע "טנגו חדש" במסגרת פסטיבל לטינו אמריקה בתל אביב. מוטב היה להשאר במסגרת הטנגו הישן והטוב, ריקוד חושני ומסעיר בגרסתו המקורית. הנגנים במופע שהיו אמורים, כדברי הברושורה להביא גרסה משופרת לטנגו, שונאים לדעתי את הטנגו, ריסקו אותו ונדמו כעושים פרודיה. הרקדן היה בן דמותו של בעלה של שוני מקופה ראשית. הוא היה סרח עודף לרקדנית המצוינת ומעוררת החושים.

כדי למחות את הטעם המר מהופעה זו, פסעתי מעדנות אל ה Comedie Bastille, להופעה הקרוייה Destination Tango, הומאז' ל Astor Piazzola. הטנגו שהם ניגנו היה למעשה רקויאם, מתאים למסע הלוויה. שום דבר קצבי, לא Liber Tango, לא סנטה מריה ורק עצב ואבל. הרקדן הוא בן דמותו, אחיו התאום של משה ניסים. אותן לסתות ולחיים דשנות, אותו גוף שניכרת בו השקעה רבת שנים באוכל טוב, אותו שפם ואותה תסרוקת. מדוע בחר לרקוד? לא לי פתרונים. ברור שבתנאים אלה, גם בקצב האבל האיטי של הנגנים התנועה קשה עליו, הוא מתנשף ומזיע, וכל רגע אני מצפה לקריאה: יש רופא באולם? הרקדנית לעומת זאת היתה קרן אור באפילה שירדה עלינו. גמישה, מפלרטטת עם נסים שאינו מודע לכך ועם הקהל, מעופפת באויר ועושה שימוש מפתה בכל אבריה. נקודת אור באפלה קשה כבר אמרתי?

בתחנת  Chatelet ניגנו כמה קשישים. היה כיף לשמוע אותם. פיצוי על האכזבות הקודמות.