מדינת ישראל נמצאת, מאז הקמתה, בכוננות למלחמה הבאה ובנשיאה בתוצאות קודמותיה. שירי מלחמה אינם חסרים גם כאן וגם בעולם הגדול. בכל המלחמות, בכל האומות, נועדו שירי המלחמה להלהיב, ליצור גיבורים ולהזדהות עמם ועם מטרות המלחמה. כך כבר בתנ"ך (שירת דבורה היא דוגמה חזקה) וכך לאורך ההיסטוריה. ימים ספורים לאחר הכרזת המדינה פרסם נתן אלתרמן את מגש הכסף, בהתייחס לאמירתו של ויצמן ולספרו של הרצל. שיר איקוני ושונה. אל האומה עוטת החג והאימה, קרועת לב אך נושמת, קרבים נערה ונער. עייפים, בבגדי הצבא ובחגורם, הם ניצבים בפני האומה ואין יודע תחילה אם חיים הם או ירויים. הם נופלים. הם מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים. כאן לא מדובר בשיר מלחמה מתלהם אלא בעצב הנלווה גם לניצחון.
נדמה שהמספר הרב ביותר של שירי מחאה אנטי מלחמתיים נכתבו בארצות הברית בעת מלחמת וייטנאם, חלקם תורגם והושר גם בעברית, אך לא בהם נזכר היום. נזכר במקצת שירי מחאה מצרפת ומכאן על חיילים שאינם גיבורים. מקצת שבמקצת.
בשנת 1870, עת התחוללה מלחמת פרוסיה – צרפת, שנים הרבה לפני מלחמות העולם, מלחמת וייטנאם, מלחמות מדינת ישראל וזו של רוסיה-אוקראינה, כתב RIMBAUD את הסונטה החולם בעמק, DORMEUR DU VAL, המביעה את פחדיו וכעסו של צעיר (הוא היה אז בגיל 16 בלבד) מול איימי המלחמה. תיאור הטבע הרוגע והמואר, הנוסך בנו שלווה, מתנפץ בסיום; בעמק השלו מזמר הנחל בינות לצמחים הירוקים. השמש עולה בין ההרים וזורחת על העמק. חייל צעיר ישן על מיטת הירק תחת האור. הוא ישן בחיוך כמו ילד. קר לו. על הטבע לחממו. הוא ישן שלו, ידו על חזהו. שקט. שני פצעי כדור אדומים בצידו הימני.
את הסונטה הזו קורא REGGIANI לפני שהוא שר את שירו של BORIS VIAN העריק, LE DESERTEUR. שיר זה נכתב בזמן מלחמת אינדו-סין בשנת 1954. הוא צונזר בצרפת אז וצונזר שוב בזמן מלחמת המפרץ והשמעתו ברדיו נאסרה; אדוני הנשיא, אני מאשר שקיבלתי את מסמכי הגיוס. אינני חי על האדמה הזו כדי להרוג אחרים. איני רוצה להכעיסך, אך אני מודיעך שהחלטתי לערוק. אבי, אחי, ילדי ואמי בקבר, צוחקים לפצצות ולתולעים. כשהייתי אסיר נלקחה ממני אשתי, נלקחה נשמתי ונעלם כל עברי. מחר אנעל את הדלת ואצא לנדוד בדרכים. בכל מקום אליו אגיע אומר לאנשים אל תצייתו. אל תצאו למלחמה. אם צריך לתת דם, תן אתה את דמך שלך, אדוני הנשיא, ואמור למי שתשלח לחפש אותי כי אינני חמוש והם יכולים לירות בי.
כעשר שנים אחר כך שר ברל את שירו הקשה; הבא בתור AU SUIVANT. כאן הוא תוקף את מוסד בית הזונות שמספק הצבא הצרפתי לחייליו, מוסד שהתקיים עוד במאה העשרים בשולי מחנות הצבא, ובמושבות של צרפת אפילו בשנות התשעים. אך למעשה הוא קורא לצעירים שלא ללכת בעקבות המנהיגים. משפיל יותר להיות המוביל מלהיות המובל; בגיל עשרים, עירום, במגבת והסבון בידי, אני בין מאה ועשרים כמוני המובלים לבית זונות על גלגלים. הקול דוחק בנו: הבא בתור, הבא בתור. הייתי רוצה קצת יותר רוך, או חיוך, או זמן. אלה לא ניתנים וקולו של הרס"ר מהתחת הופך אותנו לצבא של אימפוטנטים. הבא בתור, הבא בתור. את הקול הזה, מסריח משום ומאלכוהול, הבא בתור, הבא בתור, לא אשכח לעולם. ומאז, תמיד כששכבתי עם אשה, נדמה היה לי שהיא לוחשת בין זרועותי הצנומות: הבא בתור, הבא בתור. כל הבאים בתור התאחדו. משפיל יותר להיות המובילים מלהיות המובלים. ואולי יום אחד, כשאהיה קיטע, או אעלם או אתלה, לא אהיה יותר הבא בתור.
זה בצרפת, ואצלנו נשאר כנראה המוסד הזה. מאמן נבחרת הנערים בכדורגל מציע לרוכשי כרטיסים למשחק בבוקרשט "בילוי עם אליבי" כשהכוונה ככל הנראה לשירותי זנות בשיטת סרט נע.
ולדימיר ויסוצקי, מהבולטים במשוררי וזמרי ברית המועצות במאה העשרים, שכתב יותר מאלף שירים, שקולו הצרוד מהדהד בכל העולם, שהיה נשוי למרינה וולאדי – מהיפות בנשות תבל, שהוחרם על ידי השלטונות, שארקדי דוכין שר את שיריו, כותב שירי מחאה ובהם המעטפה הכחולה; החייל מול האויב ותחת הפצצות, למרות הקשיים מגיע אליו, במעטפה כחולה, מכתב מאהובתו הכותבת לו שהעניין ביניהם הסתיים. היא לא מחכה לו יותר. הוא מרגיש כאילו ירו כדור לליבו ואינו מחפש מחסה, ואכן נפגע ומת. את המכתב נושאת הרוח.
בשירו חיילי הבדיל משחק הילד בחיילי צעצוע. מי הטובים ומי הרעים? מי יגבר במלחמה? היכן המפקדים שנעלמו והותירו את חייליהם בשדה הקרב? האב מקבל החלטה עבור הילד, צובע את חציים בכחול. הילד מחליט שדווקא הכחולים ימותו ומשכיב אותם. למה דווקא הם?
שיריו של ויסוצקי חודרים עמוק גם עתה, עת רוסיה תוקפת את אוקראינה.
כאן הרי זה חנוך לוין כמובן שכתב על בסיס שיר הילדים בוא אלי פרפר נחמד את שירו בוא חייל של שוקולד, עוד לפני מלחמת ששת הימים, כהקדמה למחזות את ואני והמלחמה הבאה ומלכת האמבטיה. מחזות שזכו לביקורות קשות ואף להחרמתם במשך תקופה ארוכה. זהו שיר שיר אנטי מלחמתי כנגד מי ששולחים את הצעירים להקריב עצמם במלחמות מיותרות; הטבח מגיש בשר לרב הטבחים והלה מגיש בשר לתותחים. תחת הפרחים כולם אחים. הילדים בוכים והתותחים רועמים. בוא חייל נחמד, שב על כף היד ללא פחד, ותשוב לעפרך. אחינו נהרג, דמו נשפך ואיש אינו יכול להשיבו. כל הגדוד הולך בדרכו של הרס"ר, אך גם זה נהרג. השיר המקורי קשה עוד יותר מהגרסה ששרים החלונות הגבוהים. גם שירו של לוין שחמט אותו שרה חווה אלברשטיין, נסוב על אותו מוטיב; המלך והמלכה משחקים, אך האב וגם בנו נהרגים במלחמה חסרת תוחלת. בוא אלי חייל נחמד, שב אצלי על כף היד, שב תנוח אל תירא ותשוב לעפרך.
ונשוב אל נתן אלתרמן שכתב את שירו אל תתנו להם רובים בשנות השלושים (כשהוא היה בשנות העשרים לחייו). זה שיר פציפיסטי שפורסם בכתביו רק לאחר מותו, כי הוא כנראה התכחש לו בשנים מאוחרות יותר. בשיר פונה חייל לשעבר שהשתתף במלחמת העולם הראשונה אל האחות המטפלת בו, מספר על איימי המלחמה, על חיילי אויב שהיו בני אדם כמוהו ושהרג בעצם ללא סיבה רק משום שנתנו להם רובים. הוא עצמו, שבע עשרה שנים לאחר אותה מלחמה, עדיין מאושפז הרחק ממשפחת וגוסס לאיטו בשל גז ששאף, שגרם לו לשחפת שבשלה הוא יורק את ריאתו. וסיומת השיר: אל תתנו להם רובים. מעניין שהשיר, שאומץ תחילה על ידי תנועות הנוער כשיר שלום אנטי מלחמתי, אומץ בשלב מאוחר יותר דווקא על ידי מתנגדי הסכמי אוסלו, שהתנגדו לחימוש זרועות הביטחון של הרשות הפלסטינית.
יצחק לאור כתב את הבלדה על החייל הטיפש; במלחמה האחרונה נהרג באופן סתמי חייל טיפש אחד בעת נסיעה מנהלתית. המדינה נשאה בהוצאות הקבורה והמשפחה בכתה בשידור בטלוויזיה. כמקובל. החייל היה מאוכזב בשנייה האחרונה לחייו מכך שנהרג באורח שכזה ולא בהתרחשות גדולה יותר. תשע עשרה שנותיו עוברות בסך; בית הספר, המזמוז הראשון, המשגל הראשון המהיר מדי, הנסיעה לחו"ל, ביקורו של רפול בבסיס, ואפילו הזייה על פציעת גבורה, אחות דדנית ומרכז שיקום בבית הלוחם. כל אלה כבר לא יתממשו. ואז לראשונה הוא מטיל ספק. לא בצדקת המלחמה, אלא בצדקת מותו על רקע חיותם של האחרים.
חמי רודנר כתב; אחד אלוהים. אחד אלוהים מביט מלמעלה, ואחד שטן מביט מלמטה. הגנרלים, הפוליטיקאים, העיתונאים הם אנשים קטנים, שקרנים ואוהבים לאכול. הם מופתעים מנפילת השמיים על הערים והמחסור בעקבות כך. בגללם העם התגייס, הכהן בירך, כולנו צחקנו והרגשנו כמשפחה אחת. ואז החלו היריות, הפצצות, לוחמה ביולוגית וכימית. אנשים ברחוב מופצצים וצמאים למים ועכשיו הם שואלים איך קרה שנפלו השמיים.
ולסיום גיבור צבא ההגנה של פוליאנה פרנק. גם אני רוצה להיות גיבור מצבא ההגנה. לחרוש בג'יפ, לעשן נובלס, לזיין מהר ולזרוק. אשתי יפהפיה. היא תחכה לי במיטה וכשאחזור מענייני היא תעשה לי ביד ותגיד שאני מדהים. לעשות המון כסף, לנהוג מהר, לדפוק את המזכירה, לשתות אלכוהול ולא לבכות אף פעם. להיות קצין גבוה, להרוג את האויב, שיעמוד לי תמיד, אלים ומאושר. וכשאחזור לאשתי היא תעשה לי ביד ותגיד שאני מדהים.