היא לא תבוא

Tombe la neige. השלג יורד, והיא לא תבוא הערב. השלג יורד ולבי עוטה שחור. תהלוכה של משי בדמעות לבנות והציפור על העץ שרה את הקסם.
את לא תבואי הערב והשלג יורד, זועק יאושי. השלג יורד כסחרחרת אדישה. השלג יורד ואת לא תבואי הערב. השלג יורד והכל יאוש לבן. ודאות עצובה, קור וריקנות, שקט דוחה ובדידות לבנה.
כך שר Adamo מאז שנות השישים. לדעת אוהביו שיר יפה עצוב ומלא רגש, ולדעת אחרים שיר סכריני ומיותר. בכל מקרה שיר המעורר את החשק לריקוד סלוא צמוד.
את השיר הזה שמעתי בגיל שש עשרה, במועדון אפלולי בסוף רחוב דיזנגוף, שם שתיתי כוסיות ראשונות והתגפפתי עם אישה שעלתה לי בחסכונותי. המקום היה שייך, או נוהל על ידי נעמי אדווה, דמות ידועה בעיר. נעמי היתה כתבת פלילים שסיקרה את עולם הפשע עד שחצתה את הגבולות והואשמה והורשעה בשידול לזנות. היא היתה אשתו לזמן מה של בוסי סחה, מראשי הפשע האלים בתל אביב, שככל הזכור לי אף ירה ברגליה באחת ההזדמנויות. זו היתה תקופה בה אילת היתה ארץ גזרה, ובוסי הוגלה לשם בצו שופט ובאילת אף נרצח. הכל היה כבר אז.

על Madelaine שר Brel , נפלא כמו שרק הוא יודע. מהבטן, עם שיניים גדולות, רוק ניתז וכפות ידיים כאתי חפירה. הערב אני מחכה למדלן. הבאתי פרחים כמו בכל שבוע. מדלן אוהבת פרחים. הערב אני מחכה למדלן, ניסע ברכבת לאכול טוגנים אצל יוז'ין, כמו שמדלן אוהבת. מדלן היא חג המולד שלי, אמריקה שלי, למרות שהיא טובה מדי בשבילי לדברי בן דודה ז'ואל. הערב אני מחכה למדלן, נלך לסרט, אומר לה שאני אוהב אותה, היא אוהבת את זה.

היא כה יפה, היא כל כך, היא כל חיי, מדלן לה אני מחכה. הערב אני מחכה למדלן, גשם יורד על הפרחים כמו בכל שבוע, ומדלן לא באה. מאוחר מדי לרכבת, מאוחר מדי לטוגנים, מדלן לא תבוא. מדלן היא האופק שלי, אמריקה שלי, למרות שהיא טובה מדי בשבילי לדברי בן דודה גסטון. אך הערב אני מחכה לה, נשאר עדיין הסרט ואני אומר לה שאני אוהב אותה. היא אוהבת את זה.
היא כה יפה, היא כל כך, היא כל חיי מדלן שאינה באה.

הערב חיכיתי למדלן, זרקתי את הפרחים כמו בכל שבוע. מדלן לא תבוא. מאוחר מדי לסרט ואני נשאר לבדי עם "אני אוהב אותך". מדלן לא תבוא. מדלן היא תקוותי, אמריקה שלי, אך ברור שהיא טובה מדי בשבילי כדברי בן דודה גספר. הערב חיכיתי למדלן, הרכבת האחרונה עברה, יוז'ין כבר סגור ומדלן לא תבוא.
אבל מחר אחכה למדלן, אביא פרחים כל השבוע. מדלן אוהבת את זה. ניסע ברכבת לאכול טוגנים. היא תאהב את זה. מדלן היא תקוותי, היא אמריקה שלי, חבל שהיא טובה מדי בשבילי. מחר אקח אותה לסרט, אומר לה שאני אוהב אותה והיא תאהב את זה.

גם Becaud מחכה לה למרות שאינו יודע מי היא, ובינתיים חייו נעצרים. היא כנראה לא תגיע. Je t'attends. הימים חולפים, הלילות בוכים, ובוכה הרוח. רוחי קודרת ומתה עם הזמן, הזמן המת שאני מתחרט עליו, כי בלעדיך חיי נעצרים ואני מחכה לך. אני מחכה לאוויר הצלול, לאביב, לפרצי הצחוק ולעשרים שנותי. לים השקט וגם לסופות. חיי נעצרים ללא שמחה ואני מחכה לך.
אני מחכה. בואי, אל תשתהי. מהיכן שתבואי ומי שתהיי בואי, הזמן קצר. אני מחכה לך, חלומי הלא מוכר. מה שמך? מה רצונך? אני רוצה באהבה. ימי וחיי משנים צורה בכל רגע בגללך , הריקנות רודפת אותי ובדמי אני ממציא אותך כצייר את תמונתו, ואני מחכה לך. באצבעותי, כשיניים, אכרסם את פיך בייאוש. החלומות רק מענים אותי ואני במצוקתי מחכה לך.
אני מחכה לך, בואי אל תשתהי, הזמן קצר. אני מחכה לך חלומי הלא מוכר, מה שמך? מה רצונך? אני רוצה באהבה.

אני מחכה לך…

(ובעקבות הפוסט הזה, כתבה לי חברה מתיכון שגם אותה לקחתי למועדון בסוף דיזנגוף, אבל היא לא דרשה את חסכונותיי : )