שלושה הביאוני לחלום על ברוז'.
זמר נעורי Jacques Brel שר על Marieke, שירו היחיד בו הוא שר גם בצרפתית וגם בפלמית. צליל השפה הפלמית שבה אותי, מבלי שהבנתי מילה. שילוב שתי השפות והביצוע קורע הלב הפך את השיר למשהו מיוחד.
מריק, מריק שר ברל, אהבתי אותך כל כך לפני זמן רב, בין מגדלי Bruges לאלה של Ghent. ללא אהבה הרוח קרה והים אפור ובוכה. ללא אהבה האור עמום וחול מכסה את ארצי השטוחה, פלנדריה. מריק, מריק, השמיים הפלמיים רובצים כבדים על עשרים שנותייך של אז ובוכים איתי בין ברוז' וגאנט. השד השחור צוחק, לבי נשרף והקיץ העצוב מת. מריק, מריק, בואי נחזיר את הזמן בין ברוז' לגאנט, כשאהבת אותי. הושיטי זרועותייך אלי ונאהב שוב בין ברוז' וגאנט. שמעתי את השיר שוב ושוב, וכבר לפני שנים ידעתי שאגיע לשם.
Georges Rodenbach, משורר וסופר בסוף המאה התשע עשרה, חילק את זמנו בין בלגיה לצרפת בה נפטר. הוא פרסם שמונה ספרי שירה וארבעהרומנים. סופרים ומשוררים בני זמנו העריצו את עבודתו וגם בפרוזה שלו ראו שירה. בשניים מספריו, Bruges – la – Morte (ברוז' המתה) ו Le Carillonneur (הפעמונר) מופיעה ברוז' עם תעלות המיים, רחובותיה הצרים והמתעקלים, בתיה הישנים ורבי ההוד של העבר ומגדלי הפעמונים שלה כאחת מגיבורי הסיפור ולא כתפאורה לשאר הדמויות. במבוא לספרו ברוז' המתה כותב רודנבאך כי רצה לתאר את העיר כדמות מרכזית בסיפור, כזו עם מצבי רוח, הנותנת עצות, דוחפת למעשה או להמנעות ממנו. דמות שהיא כמעט אנושית.
ברוז' אם כן רואה, שומעת, יודעת ומדברת. העצמים הדוממים רגישים כמו בני אדם. הם סובלים כשיורד הלילה וקרני השמש האחרונות נעלמות. הפעמונים במגדל אינם רק פעמונים. בידיים הנכונות הם ילדים, נזירות בגלימותיהן, גיבורים החוזרים מן הקרב ועליהם מוטלת המשימה להחיות את העיר שנחשבה כבר למתה. הבתים צופים, לוחשים ואוצרים סודות. התעלות הן כמו אשה בין גדות האבן שלהן, מעוררות מלנכוליה מתוקה. גיבור הספר, Borluut, רוצה לשמור על העיר כפי שהיא; המיים השקטים, הבתים הנעולים, הפעמונים לוחשים בערפל. זה לדעתו סוד יופייה. היופי של המוות ושל העצב עולה על זה של החיים. אפשר לחוש כלפי העיר רגש אירוטי של ממש. לאנשי העיר החיים תפקיד פחות מזה של העיר הדוממת.
שני הספרים הם ספרים על אובססיות, ולא רק כלפי העיר. לסוחר העתיקות אובססיה לשעונים, לצייר אובססיה לסצנות שהוא מצייר מנופי העיר, לבורלוט אובססיה לפעמונים ולדמויות הנשים העירומות המבליטות שפתיים ושדיים החרוטות על אחד מהם. להוג אובססיה למזכרות שנותרו לאחר מות אשתו, ובעיקר לצמתה אותה הוא משמר כדבר שבקדושה. אולם אחרי העיר, האובססיה העזה ביותר היא לנשים. בצד האובססיה לעיר שמפתחים בורלוט בפעמונר ו Hugues Viane בברוז' המתה הם מפתחים אובססיה בלתי נשלטת לנשים. בורלוט למי שתהיה אשתו ואח"כ לאחותה, הוג לאשתו המנוחה ואח"כ לרקדנית המזכירה לו אותה. אהבת הנשים, זו שמתה, זו שהשתגעה וזו שעזבה, היא תחליף לאהבת העיר. אבל הנשים הן זמניות, הן נעלמות בעוד שהעיר תמיד כאן. דמויות הבשר ודם נלחמות זו בזו, אוהבות ושונאות. העיר ניצבת דוממת ובלתי משתנה וכך עליה להשאר, אלא שההמון מחליט אחרת .
כשמחליט בורלוט להתאבד, הרי זה משום שחש שהעדיף אהבת אשה על אהבת העיר – מעשה בגידה. כשהוג רוצח את אהובתו בשל פגיעתה בזכרון אשתו המתה הוא ממלמל; ברוז' המתה, ברוז' המתה וצלילי הפעמונים הם כפרחי ברזל הנושרים על העיר או על קבר.
הספרים, מורבידיים ככל שיהיו, חיזקו את תשוקתי להיות במקום שנתן להם השראה.
Martin McDonagh כתב וביים את הסרט In Bruges. בסרט מגיעים שני רוצחים שכירים לברוז' במצוות מעבידם, מבלי שידעו מדוע נשלחו לשם. בהמשך מתברר שהצעיר בהם הרג בשוגג ילד, ועל השני להוציאו להורג בשל כך כי מותר להרוג מבוגרים, ואפילו כמרים, אך אסור להרוג ילדים. כאשר הוא מסרב להרוג את שותפו-תלמידו הוא נרצח על ידי הבוס, שבטעות הורג גמד ומתאבד כי הוא סבור שאף הוא רצח ילד. מסובך? רק בתקציר זה. לא בסרט. הסרט נוגה ובו בזמן מצחיק מאוד. שילוב נדיר בין פילם נואר לקומדיה. גם כאן, כמו אצל רודנבאך, כיכר העיר, מגדל הפעמונים שלה, רחובותיה ובתיה הם גיבורים מרכזיים בסיפור.
הסרט היה הטריגר השלישי שדחף אותי לברוז' בפעם הראשונה. מאז חזרתי לעיר ובכל פעם התפעמתי מחדש. על ביקורי שלי בברוז' בפעם הבאה.