חשבתי להתחיל את המייל הזה בשיר עם צרפתי עתיק על אביר החוזר לביתו לאחר המגיפה, אך במקום זאת נזכרתי במה שאמר פסקל, שכל הרע בעולם נובע מכך שאיננו מסוגלים לשבת לבד, בשקט, בחדר ריק.
אני יושב עכשיו לבד, בשקט, החדר איננו ריק. קירות רטובים ומלאי עובש, צבע וטיח מקולפים, תלויים בחתיכות על הקירות ומוטלים על הרצפה. לא כך חשבתי למצוא את ביתי בפריס אחרי שנה וחצי של היעדרות קורונה.
מתחיל מרדף אחרי חברת הביטוח שכמובן מכחישה כל קשר לביטוח בכלל ולדירתי בפרט בנימוקים מן ההפטרה. מתחיל דו שיח מייגע עם סוכן הביטוח ועם בעל המלון הצמוד לדירה, ממנו החלה הדליפה הרעה אל תוך ביתי.
המלון מתהדר בשני כוכבים. בחלק מהחדרים מיטות קומותיים לששה דיירים. בחלק מיטה זוגית. בראשונים מהגרים , חלקם מטופלים בילדים קטנים, וחסרי בית המשולמים על ידי שירותי הרווחה. באחרים מקבלות בנות את לקוחותיהן. המנהל תופיק הוא גבר במיטב שנותיו, חביב וידידותי, החולש על המקום בעזרת אשתו וצוות מהגרים, חוקיים או לא. שלא כמו חברת הביטוח הוא מכיר באחריותו להצפה. כדי להשלים את הגזירות מתברר שהטלפון הקווי, האינטרנט והטלוויזיה לא עובדים. גם התקשורת עם הספקית קשה. לוקח יומיים ליצור קשר. נקבע מועד לביקור טכנאי. הוא לא מגיע. נקבע מועד נוסף. הוא לא מגיע. אני מנתק את כל המכשירים. בפעם הבאה אתקשר עם חברה אחרת. מודיע לבנק לבטל את הוראת הקבע. קשה להתרכז.
חושב על אלוהים. על פי אנסלם וההוכחה האונטולוגית בדבר קיום אלוהים, הקיימות היא תכונה. כיוון שאלוהים הוא ישות הכוללת את כל התכונות, הרי היא כוללת גם את תכונת הקיימות ולכן הוא קיים. אסכולות פילוסופיות שונות מצדדות בהוכחה ואחרות שוללות אותה. הגישה התועלתנית הרווחת בשולחנות לאס ווגאס, ברולטות של שונצינו ובמחנות הקיץ של הצופים, הלוא היא שיטת הצירופים לפיה האמונה באלוהים היא בחירה חופשית אך התוצאות נקבעות מראש. אם אני מאמין בו והוא אכן קיים, צדקתי וגן העדן יהיה שלי. אם אני מאמין בו והוא אינו קיים, לא הפסדתי מאומה. אם איני מאמין בו והוא אינו קיים, כנ"ל. אם איני מאמין בו והוא קיים דנטה כבר הסביר לאן אגיע. אני מצטרף לבקשתו של ג'ורג' סמית אצל דונלוי; אלוהים, נא ספק לכולם כלי להשתין בו, כדי שלא ישתינו בשלי.
כל אלה לא ממש עוזרים בפתרון הבעיות המידיות הניצבות בפני. אני מחליט לצאת ולנשום בחוץ. העיר מלאת אדם יותר מתמיד. במדרכות מוצבים שולחנות וכסאות וכל העיר היא מסעדה ובית קפה. הנשים משחררות מחשופי קיץ נדיבים. הגברים מתעלמים . רק אני בפה פעור ועיניים פקוחות לרווחה. אין מסיכות ברחוב. יש במטרו, עם הכרזות על קנס בסך 130 אירו על מפירים. אני מנסה לטעון את הרב קו הצרפתי שלי במכונה. שוכח בה את כרטיס האשראי. חוזר אחרי דקה והוא כמובן איננו. השירים שמתנגנים עכשיו בראשי הם מסייה ויליאם של הקומפניון דה לה שנסון (הוא נרצח בסוף), החיים הם כמו שן של סרג' רג'יאני (עוקרים אותה בסוף), פרננד של ברל (פירוט מסע ההלוויה) ואפילו אנקש של ברכט ואלתרמן מפי אריק לביא (הוא הורג אותה). השיר יש לי יום יום חג לא מפציע לי, וגם לא ירכיים לא משקרות של שקירא.
מתקשר לבטל את הכרטיס.
מתברר שבסופרמרקט כבר לא מוכרים את ההרינג בשמנת שהוא סיבה מרכזית לבואי לפריס. המאפיות פתוחות ומשפיעות עלי מטובן. רבות מהמסעדות החביבות עליעדיין סגורות . כך בופנג'ה וכך בל קאנטו. הרכבת הכחולה פתוחה למרות השיפוצים. המסעדה בפינה של בולואר דידרו נסגרה לתמיד, אך זו שבכיכר פתוחה. המלצר החביב עלי יעבור בחודש הבא למסעדה אחרת, בדומניל. בימים שנותרו אנסה להתעלם מכל אלה. אצא ואחגוג בפריס שלי.
בבר בבלוויל זמרת זקנה שרה בליווי מכונת נגינה:
דרך חור המנעול
ראיתיו לראשונה
מחובר לאחי במקלחת.
לא הבינותי מהו.
לי אין כזה. בכלל.
כשיצא אחי יצא גם הוא
מתנודד כשיכור לפניו.
הוא היה ורוד ויפה
ושני כדורים מתחתיו.
לא התאפקתי ואחזתי בו
ונישקתי אותו ואת לשוני
החלקתי ואל פי הבאתי
וזו הייתה הרגשה
שלא חוויתי מעולם.
ואז ירד אל בטני
ואחי איתו ומעליו ומעלי
וחדר אל בין רגלי
ולא כאב בכלל
ואני בשמיים.
וגם שרה:
איך זה יכול להיות
שאותן עיניים
רואות אותך הולך
ורואות אותך בא
ואותן ידיים אוחזות בשדי
ויורדות אל בין רגלי
ואותו איבר עובר מפי אל בין רגלי
וחוזר ועולה לפי
ואותו הגוף, שלי,
מתהפך על בטנו והוא
חודר מאחורי ומכאיב
ואותן עיניים שוב
רואות אותך.
הולך.