כמו כל העולם, פריס עדיין תחת קורונה.
שלא כמו בישראל, שם עומדים שעות בתור לבדיקה, כאן כל בית מרקחת העמיד אוהל קטן לבן על המדרכה לביצוע בדיקות, אין תורים, ותמורת 30 אירו מקבלים תוצאה טובה למשך 72 שעות בתוך 20 דקות.
יש מסעדות בהן בודקים באפליקציה, יש ששואלים בעל פה אם יש חיסון, ויש שמתעלמים. דווקא בבניין העירייה, בחנות המזכרות, לא התבקשתי לשום הוכחה.
מסעדות שהיו סגורות נפתחו, ושוב זכיתי לאכול בבופנז'ה מגש פירות ים ענק על קרח, אותו שטפתי בחצי בקבוק מוסקדה. עם תופיק, חברי החדש מנהל בית המלון הצמוד לדירתי, אכלתי בברברי שליד השוק קוסקוס כבש וטאג'ין. היה מצוין.
העיר הומה יותר מהזכור לי. המדרכות מלאות בשולחנות וכסאות של המסעדות ובתי הקפה. החנויות פתוחות, למרות שזו עונת הווקאנס. המוזיאונים פתוחים וכך גם בתי הקולנוע. ברחוב אין מסיכות, אך בחנויות ובמטרו מקפידים. בעיר שבילי אופניים לכל כיוון. העיר נבחרה למקום הראשון ביחסה להולכי רגל ורוכבי אופניים (מרסיי מוצבת במקום האחרון).
בסוף השבוע הפכו רחובות שלמים לשווקים של ברוקאנט ועתיקות. בפלאס דה ווז' לבדה הועמדו עשרות דוכנים. רכשתי מסרק לכבשים ומכשיר החלקת שיער לעיזים. הם יצטרפו לאוסף המוזר בבלפורד.
פריס משנה את פניה. כתבתי בעבר על תוכניותיה של ראש העיר הידלגו, והיא אכן מממשת אותן. העיר ירוקה יותר, רחובות נסגרים כאמור ומשמשים הולכי רגל ואופניים, עצים ניטעים. הכוונה שממרכז העיר ועד סן ז'רמן הרחובות יהיו סגורים לכלי רכב שאינם נותני שירותים. ב 19 לספטמבר, במסגרת "פריס נושמת", תתקיים רק תחבורה ציבורית.
מקומות חנייה יוסבו להרחבת מדרכות ולצמחייה. 200,000 עצים יינטעו, ייבנו עוד דירות למיעוטי יכולת ואחרות ישופצו.
עם כל אלה מתכוונת הידלגו להתמודד לנשיאות צרפת בבחירות הקרובות.
בינתיים, בגיל 88, נפטר ז'אן פול בלמונדו, שהיה אליל נעורי ביחד עם אלן דלון, ז'אן לואי טריטיניאן ואחרים. על כל אלה כבר כתבתי בעבר. לא נחזור על קורות חייו מאז "עד כלות הנשימה", על אהבותיו, הגמישות החייתית, על השמחה שהביא לכל צופיו. הוא היה התגלמות ה PANACHE, החיים, האהבה וההומור. אדית פיאף אמרה: "הכי טוב לצאת עם אלן דלון ולחזור עם בלמונדו". בלמונדו לא נמנע גם מהתייחסות לחיים מחוץ לסרטים; "אני מוטרד מהאלימות בשם הדת. כל אמונה קיצונית, ותהא זו נצרות, איסלם או יהדות, פסולה בעיני".
כל צרפת עצרה את נשימתה. 
ואם מדובר על אלילים, חובה לכתוב על "אלביס הצרפתי" הלא הוא ג'וני האלידיי. במלאת ארבע שנים למותו, חגגה פריס בקונצרט שניגנה הלהקה שליוותה אותו, בהסבה זמנית של תחנת מטרו על שמו, ובהחלטה להעמיד פסל בגובה חמישה מטר (יש הטוענים לששה) של האלידיי על אופנוע ההארלי שלו וגיטרה בידו. את הטכסים כיבדו בנוכחותן אלמנתו והידלגו.
את פרשת המוסיקה נסיים עם תזמורת כלי נשיפה שניגנה ללא מורא הבה נגילה וירושלים של זהב בתחנת שטלה.
לא רק הסרטים והמוסיקה חגגו השבוע. במרכז פומפידו תערוכה יפהפייה של ג'ורג'יה אוקיפ. היא לא הצטרפה לאמנים האמריקאים שעברו לפריס בשנות העשרים והשלושים באומרה שפרוזה ושירה יכולים לנדוד, אבל ציור צריך את הבסיס שלו, ועבורה זו אמריקה. בחלק מעבודותיה אף שילבה את צבעי הדגל של ארצות הברית.
ליד מרכז פומפידו שכן במשך שנים מוזיאון הבובות, הקטן והמעניין. הגעתי שוב אך לצערי התברר כי הוא נסגר ללא עקבות, ממש כשם שנעלם הגלגל הענק בכיכר הקונקורד. ברובע השעון שמאחרי מרכז פומפידו נמצא גם אחד הגנים היפים של פריס, שהוקדש לאנה פרנק. בגן משפחות וזוגות מבלים ביום שמש, ולא בטוח שכולם קראו את ההקדשה בשלט הכניסה, את שירו הכואב של פול סלין החקוק על לוח מתכת או עמדו על משמעות פסל הברונזה שבגן.
האמנות החזותית קיבלה דגש נוסף, כאשר שער הניצחון הולבש כולו בגלימת קפלים, כהוקרה לכריסטו וז'אן קלוד. התמונה בראש הפוסט אומרת הכל.
אני מסתובב ברחובות. לא תמיד במטרה ברורה. הכל טוב. רואה אנשים שיכלו להיות חברים שלי, נשים שיכולתי לאהוב, אבל כאן טוב לי לבד.