דרכם של מוזיאונים להציג יצירות אמנות על כל גווניהן; ציור, פיסול, צילום, מיצגים למיניהם וכל ביטוי אמנותי שניתן לראותו ואף להאזין לו.
לא זכור לי שמוזיאון ישראל ערך תערוכה למי שאינו יוצר או מבצע יצירות אמנות אלא עוסק בה מצד הביקורת עליה. אפילו חיים גמזו, המבקר האולטימטיבי שעל שמו טבע אפרים קישון את הפועל לגמוז, לא זכה לכך.
והנה, זה בדיוק מה שמציג היום המוזיאון המכובד Musee d’Orsay לצד תערוכות קונבנציונליות יותר ותוך עבודות השיפוצים הנערכות בו במקביל לאלה של מרכז פומפידו.
נושא התערוכה שתמונתו בראש הפוסט כאן, הוא הסופר והמבקר Juris-Karl Huysmans בן המאה התשע עשרה, שהאימרה האופיינית לו הייתה: זה הזמן בו אדם חסר פניות יקום ויאמר את האמת העירומה.
לא אדון כאן ביצירתו שלו בשירה ובפרוזה, אפילה ומופרעת, שהייתה שונה מכל מה שנכתב לפניו ובמידה רבה גם אחריו. נזכיר רק שספרו המפורסם ביותר A Rebours – להיפך, תורגם לעברית בעבודה רבת שנים (תרגום טוב דווקא) על ידי בני ציפר, כן, המעריץ המושבע של שרה נתניהו; האשה היפהפיה, האירוטית, המשכילה והחכמה בעיניו, ושל בעלה המנהיג שאין שני לו ש"בלעדיו הימין זה כמו ערימת זבל". אחד המוצגים המעניינים בתערוכה הוא צב ששריונו מצופה זהב, כמו זה המתואר בספרו.
גם את מהלך חייו רבי התהפוכות של הויזמנס לא אפרט, לרבות התייצבותו כנגד דרייפוס והרחקתו מארגוני הסופרים של תקופתו, ולבסוף תהפוכת הצטרפותו לכנסייה הקתולית כמאמין אדוק. עבודתו כאדם דתי לא השתוותה למה שיצר קודם לכן.
כאמור, התערוכה מתרכזת בביקורת הציור של הויסמנס, שחשיבותו כמבקר הוכרה הן על ידי מבוקריו, האמנים, והן על ידי מבקריו, גם אם במקרים רבים לא הסכימו איתו.
כמקובל במקומותינו וגם בתערוכה, אין עניין רב להביא את התרשמותו החיובית מציירים שונים, בעיקר הנטורליסטים שלדעתו מתארים את החיים האמיתיים, וגם האימפרסיוניסטים אותם העריך כמציגי האמת. מעניינת יותר התיחסותו העוקצנית לציירים שלא העריך. על ציורו הדרמטי של Pelez מותו של קומוד, המתאר רצח של אדון על ידי עבדו, כתב כי הציור נראה לו כתיאור של מתן עיסוי לפני כניסה לאמבטיה. על לידתה של ונוס, ציורו של Bouguereau, כתב: זה משהו מעורפל ונפוח, זה אפילו לא פורצלן אלא משהו מתדלדל כקפל בשר רך. כאלה יש עוד רבים.
לא פלא שהאהדה אליו לא עלתה על גדותיה.
במוזיאון תערוכות רבות נוספות, ביניהן של גדולי הציירים, אך מה שתפס את עיני היה דווקא חדר קטן יחסית בו הוצגו מודלים תלת מימדיים, קטנים וצבעוניים, של במות אופרה וביניהן Salammbo, Thais ,La Prise de Trois, Aida ועוד. תצוגה צבעונית ויפה.
מול מוזיאון אורסיי ניצב בבניין מהודר Musee de la Legion d’Honneur et des orders de Chevalerie , מוזיאון לגיון הכבוד ומסדרי האבירות, שסיסמתו: הכבוד מזין את האמנות. בביקורי במשך השנים במוזיאון אורסיי רציתי תמיד לבקר גם בו, אך הדבר לא הסתייע בידי. הפעם החלטתי ואף ביצעתי. אני בפנים. באורסיי נדדתי מאולם לאולם בינות שוחרי אמנות רבים וצפופים. כאן נתקלתי בזוג מבקרים אחד בלבד, ודווקא מיפן.
המוזיאון נוסד בשנות העשרים של המאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומציג היסטוריה של אמנות, גבורה, טכסים וכיבודים הנמשכים לאורך מאות שנים רבות, מאז מסעי הצלב. זהו סיפורם של מסדרים מלוכניים, דתיים וצבאיים שחבריהם ראו ורואים עצמם כעילית בשירות המולדת. לגיון הכבוד עצמו נוסד על ידי נפוליאון בונפרט בשנת 1802 לציין גבורה בקרב או הצטיינות בשירות האזרחי ולדעת מעניקיו ומקבליו הוא מעיד גם היום על השתייכות לקבוצה מובחרת.
תמונות השמן הגדולות מתארות טכסים רבי רושם והוויטרינות הרבות מציגות סוגי עיטורים, כלי נשק וביגוד טכסי ההולם את המעמד. הכל צבעוני ומרשים ומשתרע על פני מספר קומות, יותר ממה שמבט מבחוץ רומז עליו.
בהחלט שווה ביקור.
