אני מגיע לפריס מספר פעמים בשנה, מדי פעם בשל גחמה או צורך נפשי, ובנוסף ארבע פעמים קבועות בשנה בשל אירועים ממלכתיים; בארבעה עשר ביולי אני מגיע ליום הבסטיליה, בסוף דצמבר אני מגיע לראש השנה, במאי אני מגיע לתת שירות לחברת החשמל המתעקשת לקבל צילום מונה, ובנובמבר שוב לדרישת חברת החשמל שבאה לביקור לוודא במו עיניה שהמונה מונה. עכשיו נובמבר והם יבואו בעוד יומיים. המפגש איתי חשוב להם ולכן לא יעלו על דעתם להוציא את המונה אל מחוץ לדירה או להפעיל מערכת שתקרא אותו מרחוק. הצעה כזו עלולה לייעל את המערכת ולהביא להשבתת כל השירות הציבורי. הוא ממילא עומד להיות מושבת בעוד חודש כנגד תכניותיו של מקרון בענייני פנסיה ובכלל.
הפעם היו שתי סיבות נוספות לבואי; מלאת שנה לחגיגות האייפודים הצהובים, אותם אני מלווה כאן מיומם הראשון, וההבטחה לגל קור שטרם היה כמותו. המשטרה והחזאים, כל אחד בתחומו, ווידאו שלא תהיינה חריגות והעדרויות יוצאות דופן.
פריס מהווה בסיס לביקורים בערים ובאזורים אחרים. כך יצאתי מכאן בעבר ברכב שכור או ברכבת לטוסקנה ואומבריה באיטליה, לבריסל ולברוז' בבלגיה, לשוויץ ועוד. בצרפת תיירתי במרבית האזורים ובערים רבות עליהן קראתי, או שמעתי או חלמתי. ימים ספורים באזור המטרה ובחזרה לפריס. הפעם יצאתי למרסיי, לאחר שנים רבות שלא זכתה לכך.
העיר יפה ומעניינת, איזור נמל שכיף להסתובב בו, נמל דייגים קטן מספר קילומטרים צפונית לעיר וכפרים ציוריים ומקסימים לדרומה, האוכל נהדר (כאן מקור הבוייאבס למשל), הרבה תרבות, מוסיקה (ההמנון הצרפתי מקורו כאן) ותיאטרון. במרכז העיר רחובות רחבים ובניינים יפים. השפה ברחוב היא ערבית לא פחות מצרפתית ויש שכונות שרצוי לא להמצא בהן, בעיקר בשעות החשיכה.
באחד הערבים הגעתי למרכז התרבות היהודי, לערב ג'אז ונעימות כליזמרים. הקהל היה בשנות הששים וצפונה, ולקח חלק פעיל במופע.. שם נוכחתי במה שלא חוויתי ברחוב; בכניסה יש מאבטח ודלתות הביטחון לא מאפשרות כניסה ישירה. כנראה שחיי היום יום שונים מביקור חטוף. זה גם מה שעולה בשיחות עם הנוכחים; ליהודים במרסיי ובצרפת בכלל תחושת אי ביטחון הולכת וגוברת.
תחושות קשות במרסיי אינן נחלת היהודים בלבד. בזמן שהותי שם נערכה ההפגנה הגדולה של חסרי הדיור במרסיי, שהם רבים מאוד ומטבע הדברים למהגרים חלק נכבד בתוכם, ושל תומכיהם. ההפגנה גם הייתה מסע זיכרון וזעם על מותם של שמונה דיירי שכונת מצוקה, שנהרגו לפני שנה בעת שביתם קרס עקב ביצוע עבודות פינוי ותשתית על ידי העירייה. שתי צלמות תיעדו את המפגינים בתערוכה בה ביקרתי הנקראת "בשיניים חורקות" ובעיר נתלו שלטי מחאה האומרים " לא נשכח".
בחזרה בפריס, וללא תכנון מוקדם, הכתה בי המורשת שוב.
בתיאטרון La Reine Blanche אשר בשכונת La Chapelle (שכונה אשר בה השפה המדוברת היא בעיקר ערבית ובה התחוללו לפני שבוע מהומות קשות) הופיעו האחיות מרקס (שתי נשים ושלושה גברים) במחרוזת שירי יידיש לקהל דומה לזה שנכח בהופעה במרסיי. ליווינו את השירים של בית אבא בלה לה לה ובמחיאות כפיים. גם כאן שמירה צמודה והבעת חששות בפי הנוכחים.
בערב המחרת הגעתי שוב ל"בלוויל הישנה" לארוחה מצוינת, יין טוב, אווירה נעימה ונגן בתיבת נגינה (כזו עם גלילים מחוררים) שחילק לנו שירונים. יחד שרנו משירי פיאף, מונטן ואחרים. שכחנו לרגע את כל מה שקורה אצלם ואצלנו.
